קטע מתוך בספר אל האחות הלא ידועה
"הפאשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל", אמר הרמן קרוק במחזה גטו מאת יהושע סובול; "אבל אנחנו, פה בגטו, הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני-אדם הגישו מימיהם". זה, בתמצית, הנחה את המתנגדות ברוחן. הן הבריחו פרחים לגטו, ובלשונו של גדעון האוזנר כשחקר את רחל אוירבך במשפט אייכמן, משימתן היתה "לשמור שהנשמה היהודית לא תתנוון". הרמן קרוק היה מתנגד כזה: איש הבונד, ממארגני אגודת הסופרים, ספריית הגטו וארכיון הגטו בווילנה, שם ריכז קבוצת אנשים שגבתה עדויות ואספה מסמכים, כתב יומן אישי שנכתב במקורו יידיש וכרוניקות.
נערה עם טלאי צהוב, אסתר לוריא / ארכיון בית לוחמי הגטאות
מדי פעם הושמעו סיפורים על פרחים ממשיים: בספרה להבות באפר סיפרה רוז'קה קורצ'אק על שתי צעירות שבפסח 1942 הבריחו פרחים לגטו וילנה. "אורה מופלאה בחדר. מה רבים האור והלובן הזרועים על השולחנות הארוכים, הערוכים. ופרחים. פרחים חיים בגטו", כתבה. בדומה לפרפרים שלא היו בגטו טרזין, עליהם כתב הנער פאוול פרידמן ביוני 1942, שיר שנכלל כמעט מיד ברשימות הקריאה למורים ולמדריכים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. להמשיך לקרוא
