ארכיון הקטגוריה: היה היתה בתכנית סדר יום

אילו היה לשוטרת יונה קוממי אקדח

בדברי הימים של משטרת ישראל יונה קוממי היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהיתה לשוטרת הראשונה שנהרגה במהלך פעילות מבצעית. היה זה במהלך מרדף אחרי עבריין ב-29 באוגוסט 1965, ובכך היתה ראשונה לא רק במשטרת ישראל אלא בעולם. אחרי מותה, עוטרה בעיטור הגבורה של משטרת ישראל. היא שירתה במשטרה במשך כשנתיים, ביחידת השוטרות.

השוטרת יונה קוממי שעל שמה נקרא רחוב השוטרת ברמת גן

שוטרת יונה קוממי / בית מורשת משטרת ישראל

כמו כלל הנשים במשטרת ישראל אז, היא לא נשאה נשק. מה היה קורה אילו היה ליונה קוממי אקדח בחגורתה? לפי רוב המקורות המתעדים את האירוע, לרבות המפקדת שלה, לא היה לה סיכוי לגבור על העבריין שירה לכל עבר. אך חברותיה השוטרות חשבו אחרת. להמשיך לקרוא

אל תקנאו בכד

חברת פלמ"ח זיוה ארבל, שהיתה מ"כית, מ"מית וקצינת הקשר הראשונה בפלמ"ח, התפרסמה בעקבות שתי תמונות שצילם בוריס כרמי בעיצומה של מלחמת העצמאות. אחת, שצולמה בבן-שמן מיד אחרי כיבוש לוד, וידועה בתור "הנערה עם האקדח". שנייה, שצולמה בחורבות הכפר ברפיליה, שפורסמה בעיתון "במחנה" בצמוד לכיתוב "מי מקנא בכד?". 

עיתון "במחנה", 29 ביולי 1948 / זמרשת

בזכות התמונות הפכה זיוה ארבל לסמל לתרבות הצברית ובמיוחד לפלמחניקיות, כנערות שבשעת מלחמה חגרו נשק ויצאו לקרבות. להמשיך לקרוא

המורה להיסטוריה שלא שתקה

גרסה מורחבת של מאמר פורסם בהארץ

במאי 1955 פוטרה המורה שושנה כץ. הורים לתלמידים ותלמידות בבית הספר רמז בקריית שלום תל אביב טענו שהשפיעה על הילדים להצטרף לנוער הקומוניסטי. פיטוריה עוררו מחאה, והעניין הגיע לבג"צ, שהצדיק אותם. עברו שנים עד שהותר לה לחזור וללמד. בכל השנים האלה, כמו תמיד, פעלה לקידום צדק חברתי, זכויות עובדים ולמען שלום. מכתב ששלחה למערכת "הארץ" הביא להקמת "הורים נגד שתיקה". 

שושנה שמואלי (כץ) 2015-1929

פעילותה הציבורית האחרונה היתה במסגרת ארגון לרווחתם של לקויי ראייה. בסיפור חייה ופועלה יש הדהודים אקטואליים בנושא המפגש הרגיש בין חינוך לפוליטיקה, רדיפת מי שחשודים בעיני השלטון בתור "שמאלנים" וכמו במקרים אחרים הנוגעים לנשים בהיסטוריה, גם את השאלה מי זוכרות וזוכרים אותה, אם בכלל. להמשיך לקרוא

מי היתה "הילדה השלישית" בשיר של נתן אלתרמן?

שולמית כהן-מגורי עמדה יחידה מכל משפחתה ליד הקבר הפתוח של בתה, שנפטרה מפצעיה ביום חמישי, 13 בנובמבר 1947. הבת, שהיתה כבת 15 ואולי אף פחות, היתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה בתל אביב. היא נהגה להכין את שיעורי הבית שלה בבתיהן של חברות; לא פעם אמרה שתחזור מאוחר. פעם אחת הודיעה שבקרוב תצא עם כיתתה לשבוע עבודה בקיבוץ בצפון. לקראת היציאה קנתה לה שולמית נעלי עבודה חדשות.

יהודית כהן-מגורי / ארכיון לח"י

ב-12 בנובמבר 1947 נפצעה קשה במאורע שנודע בתולדות לח"י בתור "טבח ילדי רעננה". למחרת, אור ליום חמישי, 13 בנובמבר, מתה מפצעיה. נתן אלתרמן כתב עליה שיר. להמשיך לקרוא

הקיבוץ של אמא בן טולילה

כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".

תמונה של רבקה בן-טולילה משנת 1958 שפורסמה בעיתון מעריב

רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב

היא נולדה בראשית המאה העשרים ללונה ויעקב בן-טולילה בעיר תטואן (Tetuán), אז בירת מרוקו הספרדית. כשבגרה נישאה לרפאל בן-טולילה (לשניהם היה אותו שם משפחה). ב-1930 עברו לעיר איפני. הוא היה סוחר, ונולדו להם חמישה בנים: יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון. ב-1936, כשהיא היתה בהריון, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. רפאל נעצר בחשד לסחר עם האויב, עונה ונידון למוות. כחצי שנה אחרי כן נולד בנה השישי שנקרא על שם אביו. להמשיך לקרוא

חלוצה מרכזית

הפעילות הציבורית של השגרירה, השרה וחברת הכנסת אורה נמיר החלה מאחורי הקלעים, במקצוע ובמרחב השמורים באופן מסורתי לנשים. בדף עליה באתר הכנסת תחת הסעיף מקצוע כתוב: "מנהלת משרד", ומשמעו של דבר, במהלך השנים, היה בין היתר בתפקידיה בתור מזכירת הקונסול הכללי בקונסוליה הישראלית בניו יורק, פקידה ואחר כך קצינה בחיל הנשים של צה"ל, מנהלת המשרד שהיה אחראי הבנייה של משכן הכנסת ובעבודתה כקצרנית בימי כהונתו של מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב.

אורה נמיר שהייתה חברת כנסת בסיעת המערך וחברת מפלגת העבודה. הייתה שרה בממשלת ישראל, וגם שגרירה ופעילה לקידום זכויות נשים בישראל

להמשיך לקרוא

נשיאה ליום אחד

לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד. 

דבורה נצר שהייתה חברת כנסת מטעם סיעת מפא"י ובמשך יום אחד גם כיהנה בתור נשיאת מדינת ישראל

דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין

היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות. להמשיך לקרוא

בתינו הומים מתינוקות

תולדות חייה ופועלה של עדה יגורי, מחנכת ומראשונות קיבוץ יגור, מלמדים שהיא היתה בעצם "האימא של החינוך המשותף". על רקע אורחות החיים בקיבוצים, שמי שגדלו בעיר מזהות קודם כל בתור לינה משותפת, יש בזה סתירה: הרי מדובר על חינוך משותף, ולא על חינוך בחיק המשפחה הגרעינית. 

עדה יגורי מקיבוץ יגור שהייתה מחנכת, אחת הדמויות המרכזיות בתנעוה הקיבוצית בנושא של החינוך המשותף. היא היתה המטפלת והגננת הראשונה במשק והקימה את חברת הילדים הראשונה בקיבוץ. היתה אמא של אסף יגורי

עדה יגורי 1966-1903

כתביה, שאוגדו בקובץ "צרור לעדה" וראה אור במלאת ארבע שנים למותה, מהדהדים את הסתירה הזו, וחושפים גם משהו על הבית בו גדלה, לא כל שכן על אימה שלה, שהיתה דמות דומיננטית. להמשיך לקרוא

בלוז לכחולת המדים

בתחילת חודש מאי 2019 הלכה לעולמה האישה הידועה בתולדות משטרת ישראל בתור מייסדת שירות הנשים. דרכה של נצ"מ נעמי שדמי בשורות המשטרה, אותה החלה בשנת 1961, ופעילותה לקידום מקומן של הנשים בה, רצופה הישגים.

ניצב משנה נעמי שדמי הייתה קצינה בכירה במשטרת ישראל ניצולת השואה, חיברה את הספר מרתה ונעמי. הקימה את יחידת השוטרות בתחילת שנות השישים

נעמי שדמי, לימים נצ"מ / משטרת ישראל

בה בעת היא משקפת את מקומן של נשים בהיסטוריה של משטרת ישראל מן הכיוון ההפוך, שביסודו אפליה גלויה ומתמשכת שמניין ימיה כמעט כמניין ימי המשטרה. להמשיך לקרוא

שלוש שנפלו באוהל המטבח

בתשעה באוקטובר 1948 נפלו לילה נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה, לוחמות פלמ"ח, בהפצצה של המצרים על הנגב הנצור. באותו הזמן הן נמצאו באוהל המטבח של הגדוד ליד קיבוץ דורות, על אדמות הכפר הוג'. שלושתן נולדו בשנת 1928, שלושתן היו חברות בהכשרה מגויסת, שלושתן נקברו יחד בקבר זמני בקיבוץ דורות, וביוני 1950 הועברו למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל.

לילה נעמי יוסף הייתה חברת פלמ"ח שנהרגה עם שתיים מחברותיה באוקטובר 1948. היתה בתו של דב יוסף, שהיה שר בממשלת ישראל. גדלה בירושלים. הצטרפה לפלמ"ח במסגרת הכשרה מגויסת בעין גב, במלחמת העצמאות שירתה בגדוד השלישי, השתתפה בכיבוש צפת, בכיבוש לוד ורמלה ושירתה בצריפין. היתה מ"מ וחשפה את אי השוויון בין נשים לגברים בפלמ"ח

לילה יוסף

נסיבות נפילתן סמליות מאוד, ומזקקות את מקומן של נשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות: לא שוויון אך שותפות גדולה בין הלוחמות ללוחמים.  להמשיך לקרוא