בוויקיפדיה יש ערך לאלכסנדר זייד, ערך לגיורא זייד, ערך ליוחנן זייד וערך ליפתח זייד, יש גם ערך בשם אנדרטת אלכסנדר זייד, ולכל אלה יש גם קטגוריה של ערכים: משפחת זייד. ציפורה זייד נזכרת בכל הערכים האלה, בתור אשתו-של או בתור אימא-של. עד עתה, בוויקיפדיה לא היה לה ערך בזכות עצמה. זה סמלי וגם עצוב: האישה שהקדישה כמעט מחצית משנות חייה להנצחת האיש שהיה לסמל השומר העברי העשוי ללא חת, האיש שהיה בן זוגה, חברהּ לחיים ולנשק ואב ארבעת ילדיה, נעדרת. ומה שהיא עשתה!

ציפורה זייד, אשת העלייה שנייה, היתה חברה בארגון השומר ומייסדיו, לוחמת לקידום השוויון בין נשים לגברים בפלשתינה-א"י, בעיקר במרחבים בהם פעלה בעצמה, עבודת האדמה והשמירה העברית. היא נולדה ב-1892 בווילנה, בת חמישית לשבעת ילדיהם של שושנה רייזל ומנחם בקר. בשנת 1907 עלתה ארצה עם אחותה קיילה, לימים קיילה גלעדי. ההחלטה לעלות לארץ היתה כנראה ספונטנית: האחות רבקה, שהתכוננה לעלות, החליטה להישאר. ציפורה החליטה להשתמש בכרטיס הנסיעה. הרי תמיד תוכל לשוב הביתה. כשפגשה בארץ-ישראל את אלכסנדר זייד,, ונשארה. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

אראלה היתה האשה שהראתה לנו איך נראים איה הג'ינג'ית ואחיה הקטן והמציץ נֶלי, המורה הדגול חיים שמילקיהו ואריק מפוזריק שעליהם כתב פוצ'ו (ישראל ויסלר); היא הראתה לנו איך נראה הגמד הסודי שהניח אבא של חנה'לה בכף ידה כשהלך לצבא, שעליו סיפרה דבורה עומר ("כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"), איך נראית מלכת הנמלים נֶמָה של עמוס בר ("גבעת הנמלים") ורבים-רבים אחרים; בכריכה הפנימית של כל ספר צוין שם המאיירת: אראלה, לפעמים – אראלה נתיב הל"ה. 

איה הג'ינג'ית

זה, כך מלמד ספרו של ד"ר מוטי זעירא, פועם ונפעם (הוצאת כרמל) היה שמה. לא אראלה הורביץ, בתם של חיה ולוי הורביץ, שעלו ארצה בשנות העשרים וגרו בחיפה, אלא אראלה נתיב הל"ה, ממייסדי קיבוץ זה וחלק בלתי נפרד מהווייתו. להמשיך לקרוא ←

ההודעה הראשונה ששלחה אליי שולה לויטל מקיבוץ מעוז חיים הגיעה לפני כמעט שנה. דבר פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הגיע אליה, והיא מבקשת להציע לסטודנטיות לכתוב במסגרתו על אישה שבשנות הארבעים של המאה הקודמת יצאה למשימה נועזת. מלכה רופא, כתבה, נולדה באודסה. כשהיתה בת שבע בערך, בחרה משפחתה לעלות ארצה. האב מת בדרך. האם הגיעה ארצה עם הבת מלכה והבן ברוך, לימים חבר קיבוץ גבע. כעבור עשר שנים מתה האם, והנערה התאכסנה אצל קרובים וידידים. אחר כך יצאה להכשרה, וחברה לקבוצה שהקימה קיבוץ בעמק בית שאן. עד כאן, סיפורה דומה לסיפורים של צעירים וצעירות אחרים בני הזמן, כמעט שגרתי. אך אחד מפרקי חייה של מלכה רופא הוא סיפור שמרכיביו יכולים לשמש בסיס לסרט הרפתקאות. 

מלכה רופא 1996-1915

בתחילת שנות הארבעים יצאה מלכה רופא למשימה חשאית בעיראק. להמשיך לקרוא ←

כמה בדיוק השתכרה גל גדות על עבודתה בשובר הקופות וונדר וומן? אמנם המספרים העצומים מצליחים לבלבל אותנו, אך הפער בין השכר של אשה לשכר של גבר בהוליווד עדיין ברור. זה ניכר גם בשוק העבודה בישראל בדרג הניהול וגם בקרב עובדות זוטרות. השאלה הגדולה בדבר המקורות לפער בשכר, במיוחד כאשר מדובר על שכר שווה לעבודה שווה לחלוטין, היא שאלה שאת התשובות שלה אנחנו צריכות לחפש גם אצלנו, הנשים: לא תמיד נוח לנו להשלים עם העובדה שבעצם עובדים עלינו, לא תמיד נוח לנו לעמוד על שלנו, לא כל שכן לבקש ואפילו לדרוש את מה שמגיע לנו. גם לפני כמעט מאה שנה נשים בארץ השתכרו פחות מגברים על עבודה שווה לחלוטין. מה הן עשו? קחו לדוגמה את יוכבד בת-רחל.

גל גדות

לונקה קוז'יברודסקה היתה בעלת כשרון לשפות: היא ידעה פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. היא נולדה ב-1916 בעיירה פרושקוב, לא רחוק מוורשה. הבית היה בית חילוני, וחברות ילדותה היו נוצריות. באלבום "גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו וארשה" מסופר שבנעוריה היתה חברת תנועת נוער פולנית, אך בעידודו של אחיה עברה ל"פרייהייט" שהשתייכה לתנועת החלוץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת. הביטחון העצמי, כך סופר, היה כלי הנשק החשוב ביותר שלה. עיניה כחולות, אפה סולד, שיערה קלוע על ראשה כמנהג הפולניות. היא נעה בדרכים ויצרה קשר עם מבריחים. אלה ידעו ששמה הוא כריסטינה קוסובסקה.

לונקה קוז'יברודסקה

פורסם ב-ynet

רוז'ה רובוטה הוצאה להורג ב-6 בינואר 1945, בדיוק שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ. היא השתתפה בהכנות למרד הזונדרקומנדו במחנה זה, כשהבריחה אבק שריפה יחד עם חברוֹת אסירות. על אף כליאתה והעינויים שעברה לא גילתה דבר. הצעירות נתלו. הן צעדו גאות ושקטות עד הסוף. מפקד המחנה קרא לבחורות להתקרב, סיפרה לימים ניצולה שהיתה עדה למאורע, למען תיראנה כולן מהו דינה של בוגדת. נשים העידו שמילותיה האחרונות של רוז'ה רובוטה היו: "אחיות, נקמה!"

רוז'ה רובוטה

הבחירה באליס מילר להדלקת משואה בחג העצמאות ה-67 שיעמוד השנה בסימן פריצת דרך היא בחירה ראויה, וכך גם ההקפדה של הוועדה לסמלים וטקסים על שוויון בין מספר הנשים שנבחרו השנה להדליק משואה למספר הגברים. בחירות אלו מעוררות בצדק התרוממות רוח בקרב הציבור שמזדהה עם הרעיונות הפמיניסטיים וממלאות גאווה ישראלית גם את לב הציבור שלא. תחושות אלו לא משכיחות את הדרך רצופת הביזיונות שהיה על אליס מילר לשאת כמייצגת הנשים שלא מוכנות לשתוק כשמפלים אותן על בסיס מין, ועוד מפיו של נשיא המדינה ששלח אותה לסרוג גרביים. אך תחושות אלו עלולות לדחוק מהתודעה את הנסיגה שחלה במקומן של נשים בהיסטוריה של שירות האוויר הישראלי, שבראשיתו כנראה לא נמצאו בו מספיק גברים שיחסמו את דרכן למעלה וידחקו את רגלי אלו שכבר המריאו.

באיזו שנה בדיוק נולדה גיזי פליישמן? מקורות המידע עליה אינם מספקים תשובה אחת. כך או כך, בתקופת השואה היתה אישה אמיצה זו בשנות הארבעים לחייה. מאז ומתמיד עסקה בפעילות ציבורית ענפה: היא ייסדה את הסניף הראשון של ויצ"ו בסלובקיה, היתה חברה בהנהגה המרכזית של הסתדרות ויצ"ו, נציגת התנועה לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בסלובקיה ואחת מהנציגים הציוניים לג'וינט. היא נודעה כבעלת כושר ארגון יוצא דופן, מלאת מרץ ורעיונות, זאת כאשר גילתה אחריות לגורלם של אחרים ומסירות נפש, עד מותה באושוויץ, לשם נשלחה בהוראה מפורשת. היא נרצחה באוקטובר 1944.