ביום הבחירות לרשויות המקומיות ימלאו 57 שנה לאחד הרגעים בהיסטוריה של נשים בישראל. אז, ב-22 באוקטובר 1956, נבחרה בפעם הראשונה אישה לתפקיד ראש העיר. על פניו, אפיזודה חולפת: למעלה מ-40 שנה עברו עד שנבחרה אישה שנייה לתפקיד זה. גם היום, רוב המתמודדים לראשות העירייה הם מתמודדים. אמנם מאז יעל גרמן בהרצליה ומרים פיירברג בנתניה נוכחותן של נשים בלשכת ראש העיר שלא על כיסא המזכירה או כורסת מנהלת הלשכה אינה עניין יוצא דופן, אך אין ספק שגם בזירה זו הדרך לשוויון בין המינים עוד ארוכה. 

בעבור העיתונות העיסוק בהתמודדותן של נשים למועצות הרשויות המקומיות, לא כל שכן ראשות עירייה, עדיין נחשב אייטם לא רע ואף מתויג בתור כותרת מושכת, שבעצם קיומה מזכירה למי ששכחו שציבור הנשים בישראל היה ועודנו מיעוט. עוד לא ראינו כותרת המדווחת כי כך וכך גברים מתמודדים לתפקיד ראש עירייה בישראל.

להמשיך לקרוא ←

פוסט אורחת מאת רוני מנט

לפני עשר שנים בערך דחפתי עגלה לתוך חנות בגדים לתינוקות ולפעוטות. מימין נמצאו הבגדים של הבנים – כחולים וירוקים, אדומים וכתומים, כולם רחבים ונוחים. משמאל נמצאו הבגדים של הבנות – ורודים וסגולים, לבנים ונוצצים, כולם צרים וצמודים. מי קונה טייטס לייקרה לבת שנתיים? ביקשתי מכנסיים של בנים. בחנות חנתה עגלה נוספת, של אם בערך בגילי, עם עגלה דומה לשלי. התפתח סמול טוק אימהי. היא שאלה אם בעצם רציתי בן. היא העמיסה על הדלפק בגדים בצבעים כחול, ירוק, חום וכתום. המוכרת הציעה לה גם חולצה בצבע אדום, ונדחתה בנימוס. אדום, אמרה האימא, הוא צבע של בנות. לי יש בן.

ילדות חכמות לובשות שקית נייר ולימים בוחרות בשותף שווה

נראה שהחלוקה בחנויות הבגדים לתינוקות ופעוטות, ילדים וילדות, הדומה יותר מכול לחלוקה בין נשים לגברים במרחב בית כנסת אורתודוקסי, לא מרגשת אף אחת. זו כבר כמעט קלישאה. גם כשאנחנו קונות מתנה לכבוד מסיבת יום הולדת בכיתה ג' תישאל המוכרת היעילה בחנות: המתנה היא לבן או לבת? אם זה בן, משחק מחשבה או הרכבה יתאימו מאוד, או קלפי "מלחמה" ברצלונה. אם זו בת, ערכת יצירה או איפור יתאימו מאוד, או קלפי רביעיות נסיכות. להמשיך לקרוא ←

פורסם גם באתר קולך

לפני כמה שנים השתתפתי בכנס באוניברסיטת בר-אילן על נשים חרדיות בישראל. סיפרתי שם על גיבורת השואה פסיה שרשבסקי שנשכחה מלב. היא שרדה את אושוויץ, ובבואה ארצה, מיד אחרי המלחמה ההיא, היתה לדמות ידועה הן בקרב חובשי כיפה, שביס ומגבעת והן בקרב חובשי כובע טמבל. כולם הוקסמו למשמע דבריה. מי הייתה פסיה שרשבסקי?

פסיה שרשבסקי, נפטרה ב-1956

פורסם בעיתון הארץ

לקראת ראש השנה הכול מצטיידים במתנות לחג: בין ספר לסט כלי בית במבצע אפשר למצוא בחנויות הצעצועים גם משחקים שלא נס ליחם, כמו רמיקוב, דוק, לגו וגם המונופול האלמותי, כזה שגם סבתא וסבא יכולים לזכור. כולם בבחינת שי ראוי לבני ובנות הדור הצעיר, שאולי ירחיקם ולו לשעה קלה מהמסכים. אמנם לפני ששים ושבעים שנה קראו בארץ למונופול "ריכוז" וגם צפת ונהלל היו על המפה, אבל גם היום, כמו בחמישים השנה האחרונות, אפשר לקנות את רחוב הגליל בטבריה ושדרות וייצמן בנתניה, ולרגע אפילו דיזנגוף הוא מה שהיה פעם. 

אי אפשר לקנות את רחוב דיזנגוף. קני אקססוריז, עשי פן ותצחקקי

הולדתו של המשחק בארצות הברית בימי השפל הגדול, ובקרוב ימלאו לו 80. לקראת ראש השנה אפשר למצוא בחנויות הצעצועים והמשחקים בישראל גם את משחק הלוח "מונופול בוטיק". על האריזה, המעוטרת באיש המונופול המוכר, עטור שפם וחבוש מגבעת, כתוב שזוהי "גרסה שעוד לא ראיתן כמותה" למשחק הקלאסי המוביל בעולם: "נוספו לו כל הדברים שבנות אוהבות: חנויות בוטיק וקניונים!". להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

אדם ותומס הם שני ילדים דומים אך שונים מאוד: בני תשע שנים, יחידים להוריהם, לומדים בכיתה אחת, גדלו באותה העיירה, נכלאו באותו הגטו; האחד אהוד על חבריו, מגלה זריזות ידיים ורגליים, מרחיק ראות, מעדי וארצי, האחר דחוי וגמלוני, שקדן קצר רואי שמשקפיו אבדו לו והוא חולם.

למראית עין, לפנינו עברי ויהודי. אך הדיכוטומיה שממילא עבר זמנה נסדקת לנוכח פריט ביוגרפי חשוב המהדהד באישיותם המתגבשת של שני הילדים לאורך כל הספר: אדם, החזק בגופו, מאמין ונחרץ ומצטט את סבו: "הכל בידי שמיים", תומס, החזק ברוחו, תוהה ושואל ומצטט את אביו: "הכול בידי אדם". לנוכח מערכת היחסים המתגבשת והמתפתחת בין הילדים מקבלת אמירה זו משמעות כפולה: לא בידי אדם סתמי, אלא בידי אדם חברו לכיתה, עתה לחיים.

להמשיך לקרוא ←