"שיירה של 12 משאיות ושני משוריינים. אני הייתי במשוריין המאסף. הנהגים היו חברים שלנו, ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. היתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלוש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת הרוגים ובשנייה פצועים. אני הייתי לוחמת וחובשת. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם. הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש. זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו – היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה – אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה, אני עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו על ידי חולצה קרועה, ועוד שני פצועים קל. הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף על ידי קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים. חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו".
מלווי ומלוות השיירות לירושלים, הגדוד החמישי של חטיבת הראל, במרכז: צפורה נריה
ציטוט זה הוא אחד הציטוטים המשולבים בערך צפורה נריה בוויקיפדיה, שכתבה והעלתה סטודנטית בקורס בהיסטוריה במסגרת התכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. נריה, חברת פלמ"ח ולימים סא"ל בצה"ל, לחמה במלחמת העצמאות כמלוות שיירות לירושלים וכחובשת קרבית בגדוד החמישי של חטיבת הראל. בסגנונו, מזכיר ציטוט זה את המונולוגים בשיר הידוע "גבעת התחמושת" על הקרב ההוא במלחמת ששת הימים. אך זו לא היתה אותה המלחמה, וכאן אין זה חייל אלא חברת פלמ"ח ואחר כך מפקדת, לימים קצינה. להמשיך לקרוא
