ארכיון פוסטים מאת: Sharon Geva

שיירות פרצו בדרך אל העיר

"שיירה של 12 משאיות ושני משוריינים. אני הייתי במשוריין המאסף. הנהגים היו חברים שלנו, ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. היתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלוש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת הרוגים ובשנייה פצועים. אני הייתי לוחמת וחובשת. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם. הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש. זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו – היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה – אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה, אני עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו על ידי חולצה קרועה, ועוד שני פצועים קל. הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף על ידי קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים. חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו".

מלווי השיירות ומלוות השיירות של הפלמ"ח לירושלים במלחמת העצמאות, ביניהן צפורה נריה. צפורה נריה הייתה מלוות שיירות בפלמ"ח ובהמשך הייתה קצינה בצה"ל והגיעה לדרגת סגן אלוף.

מלווי ומלוות השיירות לירושלים, הגדוד החמישי של חטיבת הראל, במרכז: צפורה נריה

ציטוט זה הוא אחד הציטוטים המשולבים בערך צפורה נריה בוויקיפדיה, שכתבה והעלתה סטודנטית בקורס בהיסטוריה במסגרת התכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. נריה, חברת פלמ"ח ולימים סא"ל בצה"ל, לחמה במלחמת העצמאות כמלוות שיירות לירושלים וכחובשת קרבית בגדוד החמישי של חטיבת הראל. בסגנונו, מזכיר ציטוט זה את המונולוגים בשיר הידוע "גבעת התחמושת" על הקרב ההוא במלחמת ששת הימים. אך זו לא היתה אותה המלחמה, וכאן אין זה חייל אלא חברת פלמ"ח ואחר כך מפקדת, לימים קצינה. להמשיך לקרוא

כשסטודנטית עושה היסטוריה פעמיים

יהודית הררי (איזנברג) היתה מחנכת, מורה, גננת וסופרת. הוריה בלהה ואהרן איזנברג, מראשוני חיבת ציון ברוסיה, עלו ארצה ב-1886. היא היתה אז תינוקת: בראיונות מאוחרים שנתנה הזכירה שהיא בעצם נחשבת בת הארץ. המשפחה גרה ביפו, אחר כך קנתה נחלה בואדי חנין, היום נס ציונה, בהמשך נמנו עם מייסדי ומייסדות המושבה רחובות. שנות ילדותה, תיארה לימים, עברו בין הגפנים לבין עצי השקד, הזית והחרוב ונשאו ניחוח הדרים, על גב סוס וגמל. עוד בנעוריה החליטה להקדיש עצמה לחינוך: היא השתלמה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים וגם לימדה בו, והקימה ברחובות את גן הילדים העברי השני בארץ, בשנת 1902.

יהודית הררי (אייזנברג) הייתה סופרת ומחנכת, בת העלייה הראשונה

יהודית הררי בת ה-21. ארץ-ישראל, 1907

ב-1907 נישאה לחיים הררי (בלומברג) והם עברו לגור ביפו. הם היו מראשוני "חובבי הבמה העברית", קבוצות שחקנים ושחקניות חובבים שהעלו על הבמה מחזות בעברית. ב-1909 נמנו עם 66 מייסדי ומייסדות העיר תל אביב. להמשיך לקרוא

אין אפילו בית שיזכיר

העיירה ז'יכלין נמצאת במרחק 120 קילומטר מוורשה. לפי גוגל, עניין של שעה וחצי, תלוי בפקקים. בשנות ה-30 מנתה אוכלוסייתה למעלה מ-8,000 תושבים, כשליש מהם היו יהודים. אחרי המלחמה, מקרב יהודי ז'יכלין נשארו בחיים כמה עשרות. "קשה למצוא את שמה של ז'יכלין באיזו שהיא אנציקלופדיה, מפה או ספר גיאוגרפיה", כתב אחד מיוצאי ז'יכלין שעלה ארצה לפני המלחמה, "עיירה שהיתה – ובשבילנו איננה עוד".

ברכה, חנה, הניה וחיה קלינקובשטיין, ז'יכלין, פולין, תחילת שנות השלושים.

ברכה, חנה, הניה וחיה קליקובשטיין, ז'יכלין, פולין, תחילת שנות השלושים של המאה העשרים. סבתא ואחיותיה

שוברות שתיקה

פורסם במוסף ספרים של הארץ

הספר האמיץ איך קרה ששרדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מעורר תחושות סותרות: סקרנות והשתוקקות לאשש את מה שידוע מראש; משיכה לשמוע סיפורים קשים על עירום, פגיעות מיניות ואונס של נשים בתקופת השואה ודחייה רפלקסיבית בדיוק מסיפורים אלה; הקשבה ואטימת אוזניים; כוונה להאמין לנשים המגלות את ליבן, בפה מלא או בחצי פה, והכרח למקם את דבריהן בהקשרים רחבים ובתוך כך לסייגם; מוטיבציה לחלץ מן הממצאים טענה סדורה וההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי.

הקולות מושמעים בו, של "נשים גדולות מההיסטוריה, שמלחמתן עדין לא תמה", מלמדים שגיבורותיו הן נשים פעילות, יוזמות וחזקות שנכונות לדבר על מה שעברו, בין היתר כדי להביע מחאה על האופן שבו מתפרשים סיפוריהן האישיים ובתוך כך הן עצמן. להמשיך לקרוא

3 דברים שהילדה שלך יכולה ללמוד מ"הבית של יעל"

פורסם במוסף ספרים של הארץ

כמעט 40 שנה אחרי שראה אור בראשונה, הספר "הבית של יעל" מאת מרים רות רלוונטי מתמיד. לא רק על רקע החשש כי שטף האפליקציות מדכא את היכולת לפתח משחקי דמיון ולנוכח צונאמי ספרי הנסיכות שהופך את יעל כפי שאיירה אותה אורה איל לנדירה. אלא מפני שכמו בשנות ה-70, גם היום ילדות וילדים כמהים למימוש זכותם לפרטיות וההורים שלהם לפעמים מעדיפים לשכוח את זה – למשל כשהם משתפים תמונות שלהם בפייסבוק – ומכיוון שגילוי תכונות ופיתוח יכולות כגון אלו של גיבורת הסיפור חיוניים, החל מתקופת האבן דרך ימי הטלוויזיה שחור-לבן והטאבלט ועד לעידן הגוגל יודע מה.

הבית של יעל מאת מרים רות

פמיניסטית דור 5

לסטודנטית שחר בייבה לא היה ספק. בתום השיעור השני לקורס בנושא היסטוריה של נשים בישראל, היא כבר ידעה מי תהיה האישה לה תקדיש את הפרויקט שלה במסגרתו – סבתא של סבתא שלה, שרה עזריהו, שהיתה פמיניסטית, סופרז'יסטית, מורה ומחנכת, ממייסדי ומייסדות העיר תל אביב, צירה בקונגרס הציוני, חברת אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, ממייסדות התאחדות נשים לשווי זכויות וממובילות המאבק למען זכות בחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ-ישראל.

שרה עזריהו הייתה פעילה מרכזית בהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, ופעלה לקידום זכות הבחירה לנשים. שרה עזריהו פעלה בתקופת היישוב. הערך על שרה עזריהו בוויקיפדיה נכתב על ידי סטודנטית שהיא גם הנכדה של הנכדה של שרה עזריהו

שרה עזריהו

שרה עזריהו נולדה ב-17 ביולי 1873 לבלומה לבית אייזנשטיין ולשמריהו מאירוב. היא קיבלה מאימה השכלה עברית וכללית: בגיל שבע התחילה ללמוד חומש ולמדה עברית ורוסית. בנעוריה גילתה עניין בתנועת הבונד. גילויי האנטישמיות חיזקו בה את הרעיון הציוני. לימים סיפרה כי הושפעה מרעיונותיהם של הוגים ציוניים, כמו יהודה לייב פינסקר. בדומה לו, זיקתה לציונות גברה בעקבות הפוגרומים ברוסיה. להמשיך לקרוא

הספר החדש של תמי ארד: זה הסיפור שלה

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג.

על חוט השערה מאת תמי ארד הוצאת כתר

 

אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה. להמשיך לקרוא

מה אפשר ללמוד ממשפטי קאפו

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"ב'להבין' אנו לרוב מתכוונים 'לפשט': בלא פישוט עמוק מן הסתם היה העולם הסובב אותנו פקעת לא מוגדרת ונטולת קצה, שמתגרה ביכולת ההתמצאות שלנו וביכולת להחליט על מעשינו. כללו של דבר, נכפה עלינו לצמצם את המוכר לנו לסכימה", כתב פרימו לוי; "התביעה לחלק את השטח בין 'אנחנו' ו'הם' היא כה חזקה, עד שסכימה זו, כלומר החלוקה לשניים בין ידיד-אויב, משתלטת על כל היתר".

פרימו לוי

תשוקה אנושית זו לפשט, העומדת בבסיס חיבורו 'האזור האפור' בספרו "השוקעים והניצולים", מרחפת על הקריאה בספר קאפו באלנבי מאת איתמר לוין (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, 2015) ולא נותנת מנוח. להמשיך לקרוא

מה צריך להדאיג את פרופ' משה ארנס

פורסם בעיתון הארץ

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מוּרד דגל ישראל לחצי התורן, נערך טקס ממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם בו נואם ראש הממשלה, משלחות נוער מתעטפות בדגלים באתרי מחנות המוות בפולין ופרופ' משה ארנס כותב מאמר על דחיקת חברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מסיפור מרד גטו ורשה כפי שהביאה אותו צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור לפני 70 שנה, מעלה על נס את הדגלים שהניפו את חברי אצ"י מעל חורבות הגטו ולבסוף מסיק ש"מניפולציה של ההיסטוריה נחשבה מעשה ראוי כאשר היא שירתה מטרות אידאולוגיות". 

צביה לובטקין הייתה לוחמת במרד גטו ורשה. היא נשארה בחיים והגיעה לארץ ישראל. בשנת 1946 נשאה נאום בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור. תמונה זו היא של צביה לובטקין במהלך נאומה זה בוועידה.

צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, 1946 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

משה ארנס צודק. כתיבת היסטוריה משרתת מטרות אידיאולוגיות והיא עונה על צרכים חברתיים ותרבותיים. אין זו מניפולציה, אלא הקשר פוליטי. היסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים – מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם כדי לתעד את הדברים מנקודת מבטם ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו הלאה, לדורות הבאים. להמשיך לקרוא

אל האחות הלא ידועה מבקרת בפאריז

ב-8 במרץ 2016 נפתחה במוזיאון השואה בפריז התערוכה "נשים בהתנגדות", 19 באפריל הוא יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה. לכבוד אלה ועוד הגעתי למוזיאון כדי לספר על נשים במחתרות הגטאות, ועל גילויי התנגדות של נשים בשואה בכלל.

הדרך למוזיאון השואה בפאריז, רובע מארה

ההרצאה והשיחה התקיימו ביום ראשון אחר הצהריים. זה השאיר יום וחצי לשוטטות. מכיוון שלא היה לי הרבה זמן החלטתי לנהוג בתבונה – לא לתכנן כמעט כלום, ולא למהר לשום מקום. להמשיך לקרוא