באוקטובר 1974 בא העיתונאי יוסי ביילין לראיין את ד"ר מרים שפירא. אותה שנה היא נמנתה עם הזוכים ב"אות מתנדב השנה" שהעניק נשיא המדינה דאז, פרופ' אפרים קציר. הטלפון בבית ברמת-אביב לא הפסיק לצלצל. ככה זה כשמגיעים לגיל 86 ועדיין יש כל כך הרבה עבודה. את האות קיבלה שפירא על פעילות התנדבותית מזה חמישים שנה. עם פעילות זו נמנית היוזמה להקמת ארגון "יד לבנים" בחורף 1948, ארבעה חודשים לאחר נפילת בנה, בני שפירא. 

ד"ר מרים שפירא 1979-1890

היא נולדה בעשרים בינואר 1890, למדה בגימנסיה בצאריצין, לימים סטלינגרד ואחרי כן וולוגרד, והצטיינה בלימודיה. בת 23 נישאה לאריה שפירא והם גרו בביאליסטוק. כעבור שנה נולד בנם היחיד. חודש אחרי כן פרצה מלחמת העולם הראשונה.  להמשיך לקרוא ←

בתחילת 1975 אישרה ועדת הכנסת הטבות לח"כים בתחום הבריאות. לאישור ההטבה קדם ויכוח, חבר הכנסת יוסי שריד התנגד. דיון סוער התקיים בהנהלת סיעת "המערך". ח"כ שושנה ארבלי אלמוזלינו טענה שצריך להשוות את הטבות הח"כים לאלו שכבר קיבלו שופטים ודיינים. ח"כ חייקה גרוסמן אמרה כי מי שטוען שחבר כנסת לא צריך לעמוד בתור כמו כל אחד ואחת הוא טיפש. 

הדיונים עוררו הד וסוקרו בעיתונות. לקורא "דבר" מרדכי מלמד מגבעתיים זה הזכיר את גינוניה של צפורה שרת, שהייתה ידועה לציבור בעיקר בתור אשת ראש הממשלה השני ואשת שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.  

להמשיך לקרוא ←

ציונה חיון נהרגה בירושלים ב-11 בספטמבר 1948. למעלה מחמישים שנה עברו עד שהכירו בה בחיל המודיעין כמי שנפלה כחלל בשירות קהיליית המודיעין. 

בכך הייתה לראשונה מקרב הנופלים והנופלות בחוליית ההאזנה ל"שירות פענוח נסתרות" (שפ"ן), לימים יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין שמוכרת היום בתור 8200. להמשיך לקרוא ←

כשאמרו לטרקטוריסטית יפה ברוידא שאין סיכוי שתמצא עבודה במקצוע, היא, כך סופר, נשכבה על יד הטרקטור ונשבעה לא לזוז. 

יפה ברוידא / דבר הפועלת

כשבקיבוץ גבעת חיים החליטו לא לאפשר לה לנהוג בטרקטור, היא הייתה לטרקטוריסטית עצמאית. אך גם מחוץ למשק היה עליה לחרוש בשדה בור, הפעם תודעתי: לא רצו לקבל אותה לעבודה. בתירוצים שונים שיישמעו מוכרים לנשים רבות שבחרו במקצוע שנחשב למקצוע של גברים. להמשיך לקרוא ←

הרשימה בביטאון צעירי לח"י העלתה על נס את לאה פריזנט, שנהרגה ב-25 ביולי 1948 בירושלים, והיא בת 18 וחצי. "אחת היתה אריאלה, מיוחדת מכולן, ועל כן ידענוה כ'נערה' בשורותינו", נכתב, "כך הייתה ידועה גם "בקרב חיילי 'ההגנה' שהכירו אותה". הבחירה לכנות את פריזנט "נערה" נגעה לא רק לגיל הצעיר שלה. הייתה לכך גם משמעות ערכית חזקה. הנערה, צעירה לוחמת, הייתה נכונה להקריב את חייה למען הגנת הארץ, בדיוק כמו הנער, עליהם כתב נתן אלתרמן בשיר קאנוני. 

לאה (אריאלה) פריזנט 1948-1930

ההדהוד ל"מגש הכסף" הפלמ"חניקי בהספד על לוחמת ב"שוּרָה", ממנה משחרר רק המוות, מלמד גם הוא כיצד המשותף בינה לבין צעירות חברות מחתרת באשר היא, היה רב על השונה. להמשיך לקרוא ←

רחל שלון הייתה אישה פורצת דרך, בראשית הקריירה שלה אף יחידה במינה, ונחשבת למהנדסת הראשונה ביישוב העברי בפלשתינה-א"י. במקצועה הייתה מהנדסת בניין, בטכניון הקימה את התחנה לחקר הבנייה ועמדה בראשה. 

רחל שלון עם סטודנטים בטכניון, 1937 / זולטן קלוגר, לע"מ

בחודש מאי 1939 באה סטפה וילצ'נסקה לבקר את מרים שיר בביתה בתל־אביב. היה זה זמן קצר לפני שהיא חזרה לפולין, בתום תקופה שבה נמצאה בארץ, בקיבוץ עין־חרוד. אף שווילצ'נסקה יכלה להישאר בפלשתינה, היא החליטה לחזור לעבודתה בבית היתומים קרוכמאלנה 92 בוורשה. כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת העולם השנייה. ב-1940 נסגר הגטו בבירת פולין. בין חומותיו, המשיך בית היתומים לפעול. ב־5 באוגוסט 1942, כשבועיים לאחר תחילת "האקציה הגדולה", גורשה וילצ'נסקה לטרבלינקה יחד עם הילדים והילדות ועם צוות הבית, בראשו ד"ר יאנוש קורצ'אק.

סטפה וילצ'נסקה בקיבוץ עין חרוד

18 שנה אחרי הביקור ההוא, שיר כתבה עליו בעיתון. להמשיך לקרוא ←

ב-11 בינואר 1926 הכריזה אסיפת הנבחרים, הגוף הנבחר של היישוב העברי שפעל מול שלטונות המנדט הבריטי, "על שוויון הזכויות של הנשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי". היה זה ההישג הידוע ביותר של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, אחד מארגוני הנשים המרכזיים בפלשתינה-א"י. ב-1932 הסתדרו 11 בכירות בו לתמונה קבוצתית. 

שנייה משמאל: ד"ר חנה ברכיהו