ארכיון תגיות: נשים בשואה

איך לאה (לודז'ה) האמיצה, החכמה, הרגישה והנועזת נכנסה ללבי

פוסט אורחת מאת יעל אפריאט

את פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה אני מכירה כבר כמה שנים. כפמיניסטית, מחנכת, חברת תנועת "השומר הצעיר" ומדריכת מסעות לפולין, עקבתי בשמחה אחרי הערכים שהועלו לוויקיפדיה והעשירו את הידע הנגיש על עשייתן הענפה של נשים. השתתפתי בו כשלמדתי בקורס בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב ולקחתי חלק במפעל המשמעותי להנגשת ידע על נשים וחייהן, במטרה להחזירן למקומן הראוי בדפי ההיסטוריה.

אחד השיעורים הראשונים שלמדתי בפמיניזם, כשקראתי ספרים של הוגות וחוקרות, היה ביקורת גוף הידע וההבנה הפשוטה שההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים. ההיסטוריה הנלמדת והמוצגת, המכוננת אתוסים, מתווה ראוי ולא ראוי, מרכז ושוליים, גבוה ונמוך. שיעור מתקדם בפמיניזם נגע לשאלות סביב יצירת ידע אקדמי כמו: מי מייצר את הידע? מי קובע מה יפורסם בכתב עת? מהו מושא המחקר?

להמשיך לקרוא

חומר ללמידה וחומר למבחן המציאות

לאחרונה דווח על תכנית חדשה של משרד החינוך בתחום המגדר: "אור ממזרח: 28 נשים פורצות דרך – יהדות ספרד והמזרח" כחלק מיישום ועדת ביטון. בתכנית ילמדו על נשים מזרחיות בתולדות ישראל, למשל דונה גרציה, ועל יוצרות בשנים האחרונות, כמו רונית אלקבץ.

ז'קלין כהנוב, שהייתה סופרת, מבקרת ספרות ומסאית. ילידת מצאים. התמונה של ז'קלין כהנוב היא מתוך הערך ז'קלין כהנוב בוויקיפדיה שכתבה הסופרת תמר לזר במסגרת פרויקט מעלים ערך מחזירות נשים להיסטוריה

ז'קלין כהנוב, סופרת ומסאית

לפי הדיווחים בעיתונות, התכנית כוללת משימות שונות, ביניהן כתיבת ערך או הרחבת ערך קיים בוויקיפדיה העברית. בהנחה שהתכנית כוללת גם הכשרה פדגוגית, כדאי למשרד החינוך לקחת בחשבון את הניסיון של פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה במסגרתו הנגישו סטודנטיות וסטודנטים מידע בעברית ברשת גם על נשים מזרחיות בתולדות ישראל. יש כאן חומר שיכול להמחיש את היחס לקבוצות מיעוט בחברה בישראל ולהראות, לא משנה באיזו כיתה, שפוליטיקה זה ממש לא רק הבחירות לכנסת. הנה 6 הצעות: להמשיך לקרוא

ילדת שואה, ילדת תקומה

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"זוהר רוצָה לעוף" (הוצאת גוונים) הוא ספר לימים שבין הצפירות: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה; בין הרכנת ראש לזכר החורבן לבין עמידת דום לכבוד התקומה; בין מוות המוני במלחמה ההיא לבין רֵעים שנפלו על חרבם; בין סיפור על ילדה בתקופת השואה, אותו פרסמה המחברת, תרצה דביר, בספרהּ האוטוביוגרפי "הילדה של דודה לולָה" (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013), לבין סיפור על ילדה ישראלית שאבא שלה נהרג במלחמה.

 בדיוק ילדה כזאת, ילדת תקומה ולא ילדת שואה, היתה רוצה תרצה דביר להיות; וכמה נוראה היא משאלת לב זו. להמשיך לקרוא

שוברות שתיקה

פורסם במוסף ספרים של הארץ

הספר האמיץ איך קרה ששרדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מעורר תחושות סותרות: סקרנות והשתוקקות לאשש את מה שידוע מראש; משיכה לשמוע סיפורים קשים על עירום, פגיעות מיניות ואונס של נשים בתקופת השואה ודחייה רפלקסיבית בדיוק מסיפורים אלה; הקשבה ואטימת אוזניים; כוונה להאמין לנשים המגלות את ליבן, בפה מלא או בחצי פה, והכרח למקם את דבריהן בהקשרים רחבים ובתוך כך לסייגם; מוטיבציה לחלץ מן הממצאים טענה סדורה וההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי.

הקולות מושמעים בו, של "נשים גדולות מההיסטוריה, שמלחמתן עדין לא תמה", מלמדים שגיבורותיו הן נשים פעילות, יוזמות וחזקות שנכונות לדבר על מה שעברו, בין היתר כדי להביע מחאה על האופן שבו מתפרשים סיפוריהן האישיים ובתוך כך הן עצמן. להמשיך לקרוא

אל האחות הלא ידועה מבקרת בפאריז

ב-8 במרץ 2016 נפתחה במוזיאון השואה בפריז התערוכה "נשים בהתנגדות", 19 באפריל הוא יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה. לכבוד אלה ועוד הגעתי למוזיאון כדי לספר על נשים במחתרות הגטאות, ועל גילויי התנגדות של נשים בשואה בכלל.

הדרך למוזיאון השואה בפאריז, רובע מארה

ההרצאה והשיחה התקיימו ביום ראשון אחר הצהריים. זה השאיר יום וחצי לשוטטות. מכיוון שלא היה לי הרבה זמן החלטתי לנהוג בתבונה – לא לתכנן כמעט כלום, ולא למהר לשום מקום. להמשיך לקרוא

לבל אהיה כמו אבן ששקעה ביָם

לונקה קוז'יברודסקה היתה בעלת כשרון לשפות: היא ידעה פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. היא נולדה ב-1916 בעיירה פרושקוב, לא רחוק מוורשה. הבית היה בית חילוני, וחברות ילדותה היו נוצריות. באלבום "גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו וארשה" מסופר שבנעוריה היתה חברת תנועת נוער פולנית, אך בעידודו של אחיה עברה ל"פרייהייט" שהשתייכה לתנועת החלוץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת. הביטחון העצמי, כך סופר, היה כלי הנשק החשוב ביותר שלה. עיניה כחולות, אפה סולד, שיערה קלוע על ראשה כמנהג הפולניות. היא נעה בדרכים ויצרה קשר עם מבריחים. אלה ידעו ששמה הוא כריסטינה קוסובסקה.

לונקה קוז'יברודסקה

היא היתה אחת מהנשים שלחמו בקו הראשון, כשיצאו למשימות בשליחות התנועה: העברת נשק, מסמכים, כסף, מכתבים ומידע. בגטו, בצד הארי, בגטאות אחרים ובערים אחרות, בריכוזי היהודים שהועלו על רכבות ושולחו למחנות, בתחנות רכבת וברכבות. הן נעו בזהות שאולה, של פולניות, מצוידות במסמכים מזויפים. להמשיך לקרוא

אחיות, נקמה!

פורסם ב-ynet

רוז'ה רובוטה הוצאה להורג ב-6 בינואר 1945, בדיוק שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ. היא השתתפה בהכנות למרד הזונדרקומנדו במחנה זה, כשהבריחה אבק שריפה יחד עם חברוֹת אסירות. על אף כליאתה והעינויים שעברה לא גילתה דבר. הצעירות נתלו. הן צעדו גאות ושקטות עד הסוף. מפקד המחנה קרא לבחורות להתקרב, סיפרה לימים ניצולה שהיתה עדה למאורע, למען תיראנה כולן מהו דינה של בוגדת. נשים העידו שמילותיה האחרונות של רוז'ה רובוטה היו: "אחיות, נקמה!"

רוז'ה רובוטה

היא נולדה בשנת 1921, ואולי ב-1923, בעיר צ'יחאנוב שבצפון מזרח פולין, והיתה חברה בתנועת השומר הצעיר. ב-1942 גורשה לאושוויץ. באוגוסט אותה שנה הועברה למחנה בירקנאו והיתה אסירה שעבדה בבית החרושת "אוניון". אחרי ההתקוממות, שפרצה באוקטובר 1944, נכלאה ועונתה. חבר מהמחתרת הצליח להגיע אליה. היא אמרה לו שימסור לחברים שאין להם מה לחשוש. היא לא תגלה דבר ויודעת מה יעלה בגורלה. היא הוצאה להורג יחד עם אלה גרטנר, רגינה שרפשטיין ואסתר וייסבלום.  להמשיך לקרוא

ואם את נוסעת

פורסם במוסף ספרים של הארץ

ספר הנוער "מִספר" מאת זהבה קור (הוצאת ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עשרה) עוסק בנושאים אקטואליים בחברה הישראלית: תודעת השואה, היעלמו ההדרגתי של הדור הראשון, היחסים בין הדור השני להוריו, הפרקטיקה של זכרון השואה בדור השלישי, שחיקת הסמכות ההורית, אתגר הסבאות והסבתאות ומעמד אזרחים ותיקים. 

זוהי דרמה משפחתית המתרחשת לקראת יציאתה של הבת והנכדה למסע לפולין לנוכח החלטתה של הסבתא, יוצאת הונגריה ניצולת אושוויץ, אישה דומיננטית ומרשימה, להצטרף אליה.

להמשיך לקרוא

גיבורת השואה גיזי פליישמן

באיזו שנה בדיוק נולדה גיזי פליישמן? מקורות המידע עליה אינם מספקים תשובה אחת. כך או כך, בתקופת השואה היתה אישה אמיצה זו בשנות הארבעים לחייה. מאז ומתמיד עסקה בפעילות ציבורית ענפה: היא ייסדה את הסניף הראשון של ויצ"ו בסלובקיה, היתה חברה בהנהגה המרכזית של הסתדרות ויצ"ו, נציגת התנועה לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בסלובקיה ואחת מהנציגים הציוניים לג'וינט. היא נודעה כבעלת כושר ארגון יוצא דופן, מלאת מרץ ורעיונות, זאת כאשר גילתה אחריות לגורלם של אחרים ומסירות נפש, עד מותה באושוויץ, לשם נשלחה בהוראה מפורשת. היא נרצחה באוקטובר 1944.

בתקופת השואה עמדה גיזי פליישמן בראש קבוצה של גברים. היה זה תפקיד שגם לוחמות בגטאות ובשורות הפרטיזנים מיעטו למלא. מעשי הגבורה שלה בתקופת השואה היו פעולות להצלת יהודים תמורת כסף, זאת באמצעות ניהול משא ומתן עם נושאי משרות בשלטון הגרמני. ב-1940 חוסלו הארגונים והמוסדות היהודיים בסלובקיה והוקם מוסד אחד לייצוג היהודים שנקרא "המרכז היהודי". גיזי פליישמן שימשה שם בין היתר כמנהלת מחלקת ההגירה שטיפלה בקשר עם המגורשים. מחלקה זו היתה מרכז לפעילות של "קבוצת העבודה" שבראשה עמדה. כל חברי קבוצה זו היו גברים. להמשיך לקרוא

שפת אמו

פורסם במוסף ספרים של הארץ

למראית עין, מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר (הוצאת יד ושם, 2014) דומה לספרים אחרים מאת ניצולי שואה. אמנם לכל אשה ולכל איש יש שם ויש סיפור, אך לפעמים נדמה שהסיפורים דומים זה לזה. ראשיתם בפרקי ילדות ונעורים באירופה, המשכם בסיפור שואה, סופם בתום המלחמה ולפעמים אחריה וחתימתם באחרית דבר מרוממת, לפעמים בשילוב תמונות של הדור השני והשלישי. ספר זה מתייחד לפחות פעמיים.

בקיץ 1945 חזרה לראשונה רוֹמה נוּטקֵביץ', כנערה בת למשפחה ציונית ואמידה, לפולין ולוורשה ונוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה באירופה ובעיר הולדתה. רוֹמה נותרה פליטה חסרת כּל ובני משפחתה הקרובים נרצחו. קרוב לשישה עשורים אחר כך גוללה רומה ברגישות ובגילוי לב, בספר שכתבה במשותף עם בנה דורון, את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז וההשמדה מיידָנֶק, אושוויץ-בּירקֵנאוּ ורָוֶונסבּריק. אינסטינקטים חדים, תושייה ובעיקר יד המקרה הם שאפשרו לה להוסיף ולשרוד. הספר נחתם בימי השיבה ההדרגתית לחיים ובמעבר למחנה עקורים, משם עלתה רוֹמה ארצה ב-1948.לצד תיאור חוויותיה האישיות נחשף בספר במלוא חומרתו משא ימי השואה הרובץ עליה ועל צאצאיה.

רומה נוטקביץ בוורשה לפני המלחמה

חתומים עליו שניים: אשה שעברה את השואה על בשרה ובנה הצבר שחי בארצות הברית, והבן הוא היסטוריון בהכשרתו ובעיסוקו. להמשיך לקרוא