חסיה פיינסוד-סוקניק היתה מחלוצות החינוך העברי בארץ-ישראל. היא הקימה את הגן העברי הראשון בירושלים, הכשירה גננות, פיקחה על גנים, עמדה בראש מועצת הגננות וניהלה סמינר למורות. היא היתה חברה בהתאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, חברה באסיפת הנבחרים וצירה בקונגרסים הציוניים. באחד מימי האביב של שנת 1921, בעבודתה כמפקחת, הגיעה לביקור בגן בו למד בנה, יגאל ידין (סוקניק). בתום הביקור אמרה כדרך אגב כי בדיוק היום מלאו לו 4 שנים. הגננות לא נשארו אדישות. היתה זו אחת הפעמים הראשונות שחגגו יום הולדת בגן עברי בארץ, אולי הראשונה.

חסיה פיינסוד-סוקניק 1968-1889

הגננת הניפה את הפעוט 4 פעמים, כמספר שנותיו. כולם מחאו כפיים וקראו 4 פעמים הידד! הן סידרו משחקים במעגלים, וחילקו את הילדים והילדות לקבוצות של ארבעה. חסיה פיינסוד-סוקניק, עכשיו על תקן אימא של יגאל, ניגשה לחנות הקרובה וקנתה לכולם סוכריות. אחרי המשחקים, הגננות חילקו לכל ילד וילדה בגן 4 סוכריות. בזה נגמרה החגיגה. להמשיך לקרוא ←

יהודית הררי (איזנברג) היתה מחנכת, מורה, גננת וסופרת. הוריה בלהה ואהרן איזנברג, מראשוני חיבת ציון ברוסיה, עלו ארצה ב-1886. היא היתה אז תינוקת: בראיונות מאוחרים שנתנה הזכירה שהיא בעצם נחשבת בת הארץ. המשפחה גרה ביפו, אחר כך קנתה נחלה בואדי חנין, היום נס ציונה, בהמשך נמנו עם מייסדי ומייסדות המושבה רחובות. שנות ילדותה, תיארה לימים, עברו בין הגפנים לבין עצי השקד, הזית והחרוב ונשאו ניחוח הדרים, על גב סוס וגמל. עוד בנעוריה החליטה להקדיש עצמה לחינוך: היא השתלמה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים וגם לימדה בו, והקימה ברחובות את גן הילדים העברי השני בארץ, בשנת 1902.

יהודית הררי בת ה-21. ארץ-ישראל, 1907

בוויקיפדיה יש ערך לאלכסנדר זייד, ערך לגיורא זייד, ערך ליוחנן זייד וערך ליפתח זייד, יש גם ערך בשם אנדרטת אלכסנדר זייד, ולכל אלה יש גם קטגוריה של ערכים: משפחת זייד. ציפורה זייד נזכרת בכל הערכים האלה, בתור אשתו-של או בתור אימא-של. עד עתה, בוויקיפדיה לא היה לה ערך בזכות עצמה. זה סמלי וגם עצוב: האישה שהקדישה כמעט מחצית משנות חייה להנצחת האיש שהיה לסמל השומר העברי העשוי ללא חת, האיש שהיה בן זוגה, חברהּ לחיים ולנשק ואב ארבעת ילדיה, נעדרת. ומה שהיא עשתה!

ציפורה זייד, אשת העלייה שנייה, היתה חברה בארגון השומר ומייסדיו, לוחמת לקידום השוויון בין נשים לגברים בפלשתינה-א"י, בעיקר במרחבים בהם פעלה בעצמה, עבודת האדמה והשמירה העברית. היא נולדה ב-1892 בווילנה, בת חמישית לשבעת ילדיהם של שושנה רייזל ומנחם בקר. בשנת 1907 עלתה ארצה עם אחותה קיילה, לימים קיילה גלעדי. ההחלטה לעלות לארץ היתה כנראה ספונטנית: האחות רבקה, שהתכוננה לעלות, החליטה להישאר. ציפורה החליטה להשתמש בכרטיס הנסיעה. הרי תמיד תוכל לשוב הביתה. כשפגשה בארץ-ישראל את אלכסנדר זייד,, ונשארה. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

אראלה היתה האשה שהראתה לנו איך נראים איה הג'ינג'ית ואחיה הקטן והמציץ נֶלי, המורה הדגול חיים שמילקיהו ואריק מפוזריק שעליהם כתב פוצ'ו (ישראל ויסלר); היא הראתה לנו איך נראה הגמד הסודי שהניח אבא של חנה'לה בכף ידה כשהלך לצבא, שעליו סיפרה דבורה עומר ("כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"), איך נראית מלכת הנמלים נֶמָה של עמוס בר ("גבעת הנמלים") ורבים-רבים אחרים; בכריכה הפנימית של כל ספר צוין שם המאיירת: אראלה, לפעמים – אראלה נתיב הל"ה. 

איה הג'ינג'ית

זה, כך מלמד ספרו של ד"ר מוטי זעירא, פועם ונפעם (הוצאת כרמל) היה שמה. לא אראלה הורביץ, בתם של חיה ולוי הורביץ, שעלו ארצה בשנות העשרים וגרו בחיפה, אלא אראלה נתיב הל"ה, ממייסדי קיבוץ זה וחלק בלתי נפרד מהווייתו. להמשיך לקרוא ←

הבחירה באליס מילר להדלקת משואה בחג העצמאות ה-67 שיעמוד השנה בסימן פריצת דרך היא בחירה ראויה, וכך גם ההקפדה של הוועדה לסמלים וטקסים על שוויון בין מספר הנשים שנבחרו השנה להדליק משואה למספר הגברים. בחירות אלו מעוררות בצדק התרוממות רוח בקרב הציבור שמזדהה עם הרעיונות הפמיניסטיים וממלאות גאווה ישראלית גם את לב הציבור שלא. תחושות אלו לא משכיחות את הדרך רצופת הביזיונות שהיה על אליס מילר לשאת כמייצגת הנשים שלא מוכנות לשתוק כשמפלים אותן על בסיס מין, ועוד מפיו של נשיא המדינה ששלח אותה לסרוג גרביים. אך תחושות אלו עלולות לדחוק מהתודעה את הנסיגה שחלה במקומן של נשים בהיסטוריה של שירות האוויר הישראלי, שבראשיתו כנראה לא נמצאו בו מספיק גברים שיחסמו את דרכן למעלה וידחקו את רגלי אלו שכבר המריאו.