פוסט אורחת מאת דורית לב אשכלות
מתנ"ס ראשון בארץ, יום לימודים ארוך, קונצרטים מוסברים לנוער, יום הצופה, מכון להכשרת מדריכים ומדריכות, שיטת הוראה ללימוד עברית לעולים ועולות חדשים – את כל אלה הגתה ופיתחה חמדה אסיאו, שהייתה פמיניסטית, אשת חינוך ומפקדת ב"הגנה". אלו הם ילדיה הווירטואליים הקיימים עד היום, גם אם בלבוש שונה מעט. במונחים עכשוויים היינו ודאי מכנות ומכנים אותה "פורצת דרך", יזמית ושאר תארים מעולם המדע וההיי-טק, שמה היה נכלל ברשימת האנשים המשפיעים, היה לה דף פייסבוק או חשבון טוויטר ובוודאי הייתה דמות מוכרת.
חמדה אסיאו נולדה בעיר סופיה בבולגריה, בת בכורה לרחל לבית לוי ורחמים אסיאו. אחריה נולדו משה, סבא שלי (1908), מטי (1912) ואברהם (1915). הוריה גדלו בבתים יהודים ציוניים אמידים, שעסקו במסחר ברחבי האימפריה העות'מנית. הבית של רחל ורחמים היה בית ציוני ער ופעיל, שהתארחו בו ראשי היישוב העברי שהגיעו לעיר. רחמים היה ראש ארגון מכבי, דמות מרכזית בהסתדרות הציונית בבולגריה, ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני. להמשיך לקרוא
אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".
סבתא שלי היתה "פמיניסטית מהבטן". למרות שהיא עצמה לא יודעת קרוא וכתוב ומעולם לא למדה בבית ספר, זה לא מנע ממנה להודיע לסבא שלי כשהגיעו לארץ שכאן בארץ גם הבנות הקטנות שלה יזכו להשכלה, כי כאן זה אפשרי. וכשאני אומרת השכלה, אני לא מתכוונת "התעקשה שילמדו קרוא וכתוב". לא. היא עודדה 
