פורסם בעיתון הארץ

בתחילת שנות ה-60 פורסם ב"הארץ" מאמר נועז: העיתונאית שולמית לבארי הסבירה מדוע חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל אשה להפסיק היריון אם רצונה בכך, ומדוע הטענה שקשרה בין הגברת הילודה לחוסנה של המדינה היא עקרה, תרתי משמע. 

שולמית לבארי / באדיבות מיכל פרבר

כותרת המאמר, שפורסם במדור "לאשה ולבית", היתה: "הפלות מלאכותיות — מציאות וצביעות". בכך היתה לבארי לפה לנשים רבות, שלמרות המחסומים שהציבה המדינה ידעו כי זכותן על גופן חזקה יותר מכל דבר אחר. להמשיך לקרוא ←

ב-2 בפברואר 1921, לפני 101 שנה בדיוק, פרסם הרופא ד"ר הלל יפה מאמר בעיתון לזכר אחותו רוזה יפה, במלאת שבע שנים לפטירתה. "מלבד העסקנים המעטים, אנשי המעלה, שבפעולתם הלאומית הם מפורסמים בכל העולם, עוד יש עסקנים אשר כל חייהם עברו בלי שימת לב הקהל, אשר מותם לא עורר שום הרגשות בעולם הציוני, וכל קיומם היה מוקדש לאידיאה ואת כל מאוויהם ואת כל כוחותיהם נתנו לעמנו ולארצנו. אנשים משכילים מאד, בעלי נפש אצילה, מסתלקים מחיים נוחים, מחיי פרטים, ובוחרים לעצמם שדה פעולה צנועה, למרות מה שזו דורשת, אימוץ כוחות רב מדי. גדול ערך האנשים העדינים האלה וגדולה השפעתם על כך מהלך עבודתנו". 

רוזה יפה 1914-1866

כותרת המאמר הייתה "גיבורים צנועים", אך הוא כתב בו על גיבורה אחת: רוזה (שושנה) יפה, שהייתה מנהלת, מחנכת ומורה ובשנותיה האחרונות של חייה הקצרים גם איכרה, ואיש לא זוכר אותה עוד. 

להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

לאחרונה נסיעה בנתיבי איילון מזמנת שתי הפתעות. אחת נעימה: התנועה זורמת, רוב הזמן מהירות הנהיגה אף עולה על 50 קמ"ש. האחרת פחות נעימה: הגשר בין מחלף השלום למחלף לה גווארדיה כבר לא נקרא "גשר יהודית" אלא "גשר יצחק נבון". 

יהודית מונטיפיורי 1862-1784

מבלי לפגוע בשמו וזכרו של הנשיא החמישי, שר החינוך והתרבות וחבר כנסת, איש רב־פעלים וזכויות, משמעות השינוי היא מחיקת שמה וזכרה של אשה מהמרחב הציבורי – יהודית מונטיפיורי, אקטיביסטית פילנתרופית שחיה ופעלה במאה ה-19. להמשיך לקרוא ←

ב-1949 החליטה השחקנית שושנה דואר שהיא לא שותקת. תיאטרון "הבימה", בו שיחקה מאז 1932, התעתד להעלות על הבימה את ההצגה "בני ערובה" והיא רצתה מאוד את תפקיד האם בהצגה זו. כמו הדמות, גם היא הייתה אם לשני ילדים שמדי ערב נשארו בבית כשאימא יצאה לתיאטרון, לא כל שכן העלילה שגיבוריה וגיבורותיה יוצאי ספרד. האודישן היה קצר: הבמאי הפסיק אותה באמצע. 

שושנה דואר (משמאל) עם חנה רובינא (במרכז) / אתר התיאטרון הישראלי

"התחננתי שישמע אותי אך הוא הועיד את התפקיד לגברת הראשונה, ולא התייחס כלל לדברי", כתבה. זה היה רגע מכונן בסיפור חייה המקצועיים והאישיים עד כדי כך ששולב בכותרת האוטוביוגרפיה שלה, "בת ערובה של התיאטרון".

להמשיך לקרוא ←

אירמה פולאק הייתה חלוצת הצרכנות בישראל בתחום השמירה על זכויות הצרכנים והקניית מודעות לצרכנות נבונה. כלשון ההמלצה להעניק לה פרס ישראל, אותה לא קיבלה, פעילותה בתחום הייתה בגדר "מפעל חיים בתחום חינוך הציבור לתודעה צרכנית". בשנות החמישים היא הקימה את איגוד הצרכנים הראשון בארץ, שלימים נקרא המועצה הישראלית לצרכנות, ועמדה בראשו.

היה זה בימים בהם חלה התאוששות מסוימת במשק הישראלי, אחרי שנות "צנע" הדוקות ומשבר כלכלי והקניות היו אחד מתפקידיה של אישה, עליה הוטלה אחזקת הבית באופן בלעדי. איש.ה לא דיבר.ה אז על לקוחות שתמיד צודקים וגם על לקוחות מהגיהינום כמו אמנון טיטינסקי או שוני סטרטינר מ"קופה ראשית" לא היה על מה לדבר. להמשיך לקרוא ←

יום אחד, כשעשתה ברכה פלאי את דרכה למשרדי ההוצאה לאור שלה, היא עצרה מונית. היא ביקשה מהנהג להסיע אותה למשרדים של "מסדה" בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן. הנהג הסביר לה שהיא טועה: המשרדים של הוצאת "מסדה" נמצאים בגבעתיים ולא ברמת גן. היא הסבירה לו שהוא טועה: בגבעתיים נמצא בית הדפוס, ברמת גן – המשרדים. "נכון", אמר הנהג, "שמעתי שגם בדרך ז'בוטינסקי יש למסדה משרד, שם יושבת גברת זקנה וחותמת על צ'קים". היא אמרה לו: "הגברת הזקנה זו אני". 

ברכה פלאי 1986-1892 / חדשות

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהודגש הניגוד בין מעמדה ותפקידה של פלאי, מו"לית שייסדה בשנת 1932 את הוצאת הספרים "מסדה" ועמדה בראשה במשך שנים, לבין ההשתייכות המגדרית שלה. היא, אולי בתגובה, עשתה בדיוק את ההיפך. 

להמשיך לקרוא ←

בשנת 1954 בא עיתונאי של "הארץ" לשכונת שעריים ברחובות. בחוץ – רחובות צרים ובתים רעועים, עזובה וזוהמה, הוא מצא ילדים ששיחקו ליד פחי אשפה וערימות זבל. בתוך הבתים פנימה – ריהוט דל ועלוב. הרשויות וגורמי האכיפה ראו בתושבי שעריים "שחורים" ו"ביריונים" דיווח, וציטט מלים קשות שאמרו לו על יוצאי ויוצאות תימן, שהמקלדת פשוט לא סובלת. כשסייר בשכונה, הוא שוחח עם כמה מהוותיקים. 

מרים מזרחי: סיפורה של אישה, רחובות טיוי

אחד מהם אמר לו: "מתייחסים אלינו ברחובות כמו שמתייחסים אל הכושים בארצות הברית" והסביר כיצד האפלייה ניכרה בכל תחום מצד הרשויות. עם הוותיקים שראיין נמנתה אישה אחת: מרים מזרחי.  

להמשיך לקרוא ←

פוסט אורחת מאת דורית לב אשכלות

מתנ"ס ראשון בארץ, יום לימודים ארוך, קונצרטים מוסברים לנוער, יום הצופה, מכון להכשרת מדריכים ומדריכות, שיטת הוראה ללימוד עברית לעולים ועולות חדשים – את כל אלה הגתה ופיתחה חמדה אסיאו, שהייתה פמיניסטית, אשת חינוך ומפקדת ב"הגנה". אלו הם ילדיה הווירטואליים הקיימים עד היום, גם אם בלבוש שונה מעט. במונחים עכשוויים היינו ודאי מכנות ומכנים אותה "פורצת דרך", יזמית ושאר תארים מעולם המדע וההיי-טק, שמה היה נכלל ברשימת האנשים המשפיעים, היה לה דף פייסבוק או חשבון טוויטר ובוודאי הייתה דמות מוכרת.

חמדה אסיאו נולדה בעיר סופיה בבולגריה, בת בכורה לרחל לבית לוי ורחמים אסיאו. אחריה נולדו משה, סבא שלי (1908), מטי (1912) ואברהם (1915). הוריה גדלו בבתים יהודים ציוניים אמידים, שעסקו במסחר ברחבי האימפריה העות'מנית. הבית של רחל ורחמים היה בית ציוני ער ופעיל, שהתארחו בו ראשי היישוב העברי שהגיעו לעיר. רחמים היה ראש ארגון מכבי, דמות מרכזית בהסתדרות הציונית בבולגריה, ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני. להמשיך לקרוא ←

לזכרה של רנה לוינסון

שבועיים לפני סיום קורס טיס מס' 6 של חיל האוויר הודיעו לרנה לוינסון שהיא מודחת. זה כבר היה בשלב המתקדם. בהתחלה, היא אמרה, לא הסבירו לה מדוע. ממרחק הזמן הבינה ש"אמרו שהייתי שחצנית מדי". מיד אחרי ההדחה פנו אליה מחיל האוויר וביקשו שהיא תישאר להדריך. אחרי הכול, היא כבר הייתה טייסת שקיבלה את ההסמכה שלה בחו"ל. במשך 25 שנה טסה בטייסת 100, אך הודרה מספר המורשת שלה, שיצא לאור לפני כמה שנים. 

רנה לוינסון / טדי בראונר, לע"מ

לפני ארבע שנים נפגשנו בביתה בתל אביב. רנה (היא נהגה לכתוב את שמה הפרטי בכתיב חסר) לוינסון הייתה אז כבת תשעים. השנים שעברו נתנו פרספקטיבה, כשידעה להסביר מה אמרו עליה בחיל האוויר, בפנים וגם מאחורי הגב, אך לא הקהו את ההתקוממות נגד אפליית נשים – בחיל האוויר ובצה"ל ובחברה הישראלית. להמשיך לקרוא ←