האנזי בראנד היתה פעילה בוועדה לעזרה והצלה בבודפשט בימי מלחמת העולם השנייה. היא היתה מעורבת בהגשת סיוע ליהודים פליטים שהגיעו מהארצות השכנות, בעיקר פולין וסלובקיה, ואחר כך גם בעבור יהודים מקומיים. עם כיבוש הונגריה במרץ 1944 השתתפה, יחד עם ד"ר ישראל (רודולף) קסטנר ובעלה יואל בראנד, במשא ומתן עם נושאי משרות במנגנון השלטון הגרמני במטרה לעצור את המשלוחים למחנות המוות. הבכיר בהם היה אדולף אייכמן. 

האנזי בראנד / אתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

עם יציאתו של יואל בראנד לשליחות הצלה גורלית במסגרת העיסקה "סחורה תחת דם" המשיכה את המשא ומתן. היא נפגשה עם אייכמן לפחות עשר פעמים ועמדה מולו ללא מורא. היא היתה מעורבת גם בחיבור רשימת הנוסעים ברכבת שנודעה לימים כ"רכבת קסטנר" במסגרתה ניצלו חיי 1,685 יהודים. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"זוהר רוצָה לעוף" (הוצאת גוונים) הוא ספר לימים שבין הצפירות: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה; בין הרכנת ראש לזכר החורבן לבין עמידת דום לכבוד התקומה; בין מוות המוני במלחמה ההיא לבין רֵעים שנפלו על חרבם; בין סיפור על ילדה בתקופת השואה, אותו פרסמה המחברת, תרצה דביר, בספרהּ האוטוביוגרפי "הילדה של דודה לולָה" (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013), לבין סיפור על ילדה ישראלית שאבא שלה נהרג במלחמה.

 בדיוק ילדה כזאת, ילדת תקומה ולא ילדת שואה, היתה רוצה תרצה דביר להיות; וכמה נוראה היא משאלת לב זו. להמשיך לקרוא ←

"שיירה של 12 משאיות ושני משוריינים. אני הייתי במשוריין המאסף. הנהגים היו חברים שלנו, ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. היתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלוש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת הרוגים ובשנייה פצועים. אני הייתי לוחמת וחובשת. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם. הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש. זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו – היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה – אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה, אני עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו על ידי חולצה קרועה, ועוד שני פצועים קל. הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף על ידי קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים. חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו".

מלווי ומלוות השיירות לירושלים, הגדוד החמישי של חטיבת הראל, במרכז: צפורה נריה

ציטוט זה הוא אחד הציטוטים המשולבים בערך צפורה נריה בוויקיפדיה, שכתבה והעלתה סטודנטית בקורס בהיסטוריה במסגרת התכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. נריה, חברת פלמ"ח ולימים סא"ל בצה"ל, לחמה במלחמת העצמאות כמלוות שיירות לירושלים וכחובשת קרבית בגדוד החמישי של חטיבת הראל. בסגנונו, מזכיר ציטוט זה את המונולוגים בשיר הידוע "גבעת התחמושת" על הקרב ההוא במלחמת ששת הימים. אך זו לא היתה אותה המלחמה, וכאן אין זה חייל אלא חברת פלמ"ח ואחר כך מפקדת, לימים קצינה. להמשיך לקרוא ←

יהודית הררי (איזנברג) היתה מחנכת, מורה, גננת וסופרת. הוריה בלהה ואהרן איזנברג, מראשוני חיבת ציון ברוסיה, עלו ארצה ב-1886. היא היתה אז תינוקת: בראיונות מאוחרים שנתנה הזכירה שהיא בעצם נחשבת בת הארץ. המשפחה גרה ביפו, אחר כך קנתה נחלה בואדי חנין, היום נס ציונה, בהמשך נמנו עם מייסדי ומייסדות המושבה רחובות. שנות ילדותה, תיארה לימים, עברו בין הגפנים לבין עצי השקד, הזית והחרוב ונשאו ניחוח הדרים, על גב סוס וגמל. עוד בנעוריה החליטה להקדיש עצמה לחינוך: היא השתלמה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים וגם לימדה בו, והקימה ברחובות את גן הילדים העברי השני בארץ, בשנת 1902.

יהודית הררי בת ה-21. ארץ-ישראל, 1907

לסטודנטית שחר בייבה לא היה ספק. בתום השיעור השני לקורס בנושא היסטוריה של נשים בישראל, היא כבר ידעה מי תהיה האישה לה תקדיש את הפרויקט שלה במסגרתו – סבתא של סבתא שלה, שרה עזריהו, שהיתה פמיניסטית, סופרז'יסטית, מורה ומחנכת, ממייסדי ומייסדות העיר תל אביב, צירה בקונגרס הציוני, חברת אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, ממייסדות התאחדות נשים לשווי זכויות וממובילות המאבק למען זכות בחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ-ישראל.

שרה עזריהו

פורסם בעיתון הארץ

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מוּרד דגל ישראל לחצי התורן, נערך טקס ממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם בו נואם ראש הממשלה, משלחות נוער מתעטפות בדגלים באתרי מחנות המוות בפולין ופרופ' משה ארנס כותב מאמר על דחיקת חברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מסיפור מרד גטו ורשה כפי שהביאה אותו צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור לפני 70 שנה, מעלה על נס את הדגלים שהניפו את חברי אצ"י מעל חורבות הגטו ולבסוף מסיק ש"מניפולציה של ההיסטוריה נחשבה מעשה ראוי כאשר היא שירתה מטרות אידאולוגיות". 

צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, 1946 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

משה ארנס צודק. כתיבת היסטוריה משרתת מטרות אידיאולוגיות והיא עונה על צרכים חברתיים ותרבותיים. אין זו מניפולציה, אלא הקשר פוליטי. היסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים – מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם כדי לתעד את הדברים מנקודת מבטם ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו הלאה, לדורות הבאים. להמשיך לקרוא ←

ב-8 במרץ 2016 נפתחה במוזיאון השואה בפריז התערוכה "נשים בהתנגדות", 19 באפריל הוא יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה. לכבוד אלה ועוד הגעתי למוזיאון כדי לספר על נשים במחתרות הגטאות, ועל גילויי התנגדות של נשים בשואה בכלל.

הדרך למוזיאון השואה בפאריז, רובע מארה

ההרצאה והשיחה התקיימו ביום ראשון אחר הצהריים. זה השאיר יום וחצי לשוטטות. מכיוון שלא היה לי הרבה זמן החלטתי לנהוג בתבונה – לא לתכנן כמעט כלום, ולא למהר לשום מקום. להמשיך לקרוא ←

ההודעה הראשונה ששלחה אליי שולה לויטל מקיבוץ מעוז חיים הגיעה לפני כמעט שנה. דבר פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הגיע אליה, והיא מבקשת להציע לסטודנטיות לכתוב במסגרתו על אישה שבשנות הארבעים של המאה הקודמת יצאה למשימה נועזת. מלכה רופא, כתבה, נולדה באודסה. כשהיתה בת שבע בערך, בחרה משפחתה לעלות ארצה. האב מת בדרך. האם הגיעה ארצה עם הבת מלכה והבן ברוך, לימים חבר קיבוץ גבע. כעבור עשר שנים מתה האם, והנערה התאכסנה אצל קרובים וידידים. אחר כך יצאה להכשרה, וחברה לקבוצה שהקימה קיבוץ בעמק בית שאן. עד כאן, סיפורה דומה לסיפורים של צעירים וצעירות אחרים בני הזמן, כמעט שגרתי. אך אחד מפרקי חייה של מלכה רופא הוא סיפור שמרכיביו יכולים לשמש בסיס לסרט הרפתקאות. 

מלכה רופא 1996-1915

בתחילת שנות הארבעים יצאה מלכה רופא למשימה חשאית בעיראק. להמשיך לקרוא ←