חולדה ושאול קמפניינו נשארו באיטליה, וכך גם אחיה של חולדה, נתן קאסוטו, אשתו חנה ושני ילדיהם, שושנה ודוד. היא לימדה מתמטיקה ופיזיקה בבית הספר היהודי, אחיה לימד בו יהדות. שתי המשפחות הצעירות היו קרובות: מכיוון שרק הם נותרו, החליטו לחיות יחד. ב-1940 נולדה לחולדה ולשאול הבת שרה, וב-1942 נולד הבן ראובן. ב-1941 נולד לנתן ולחנה בן שלישי ושמו דניאל. חמשת הילדים והילדות וארבעת ההורים גדלו יחד כמשפחה אחת, בבית אחד.

בסתיו 1943, עם השלמת כניעתה של איטליה וחתימתה על הסכם שביתת נשק, מצאו חולדה קמפניינו, גיסתה חנה קאסוטו וחמשת הילדים מקום מקלט במנזר. אם המנזר הסכימה לקבל אותן כאורחות בתשלום תחת שם בדוי בבית הארחה לנשים שהיה קיים במנזר. היה עליהן לכנות את הילדים בשמות חדשים, להמעיט בשיחה עם זרים ולהסתגר בחדרים שהוקצו להן.

שתי נשים ושישה ילדים

השתיים סיכמו על סיפור כיסוי שיסביר את שהותן במנזר: לפי הסיפור, הן בנות משפחה מצפון איטליה, שברחה מן ההפצצות וקשיי המלחמה וחיפשה מקלט בעיר. הן הורו לילדים כי בשעת סכנה כל מזון מותר לאכילה, מבלי לבדוק אם המזון כשר. באוקטובר כרעה חנה ללדת. התינוקת נקראה בשם חווה. 

עד מהרה חדל גם המנזר להוות מקום מבטחים, ושתי הנשים וששת הילדים, ביניהם תינוקת, החלו לנדוד. בכל לילה מצאו מקלט אצל זרים אחרים. מדי יום נפגשו חולדה ושאול קמפניינו והוא העביר לה את הכתובת בה ילונו בלילה הקרוב. בעקבות הלשנה נעצרה חנה קאסוטו יחד עם בעלה נתן. גם שאול קמפניינו נעצר. שלושתם נשלחו מזרחה, למחנות המוות.

מקרב ארבעה הורים, נותרה חולדה קמפניינו אם יחידה לששה ילדים. היא מצאה להם מקומות מסתור. במהלך הימים נעה בדרכים וביקרה את ילדיה המוסתרים ברחבי העיר. בין היתר מצאה מקום מקלט במנזר. התינוקת חווה נמסרה להשגחתה של אישה בכפר ליד פירנצה. כשהיתה בת ארבעה חודשים חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. לימים הועברה לקבורה בבית הקברות היהודי בפירנצה. 

קמפניינו הגיעה לארץ ישראל באביב 1945, ולאחר זמן קצר במחנה עתלית עברה לבית משפחת קאסוטו בירושלים. בתחילת אותו קיץ נודע שחנה קאסוטו נשארה בחיים. היא עלתה ארצה ובאפריל 1948 נהרגה בהפגזה על שיירת הדסה שעלתה אל הר הצופים. באותה שנה עברה חולדה קמפניינו עם שני ילדיה לקבוצת יבנה.

חולדה קמפניינו וילדיה בקבוצת יבנה, 1952 / מקור: "לדור אשר לא ידע"

עדות במשפט אייכמן

סיפורה של חולדה קמפניינו נודע בארץ ב-1961, כשזומנה להעיד במשפט אדולף אייכמן בירושלים. בעדותה סיפרה על גורלה של יהדות איטליה בתקופת השואה. אמנם היא נהגה לספר לילדיה על מה שעברה, אך תחילה סירבה להעיד. היא הרגישה כי הזיכרונות שיעלו וישובו יהיו קשים מנשוא. עם זאת חשה חובה גדולה כלפי הקהילה היהודית באיטליה, וכלפי בעלה ואחיה. בעדותה סיפרה גם את סיפורה האישי.

כשהעידה במשפט אייכמן אמרה: "את ילדי הצלתי על ידי זה שמסרתי אותם למשפחות זרות שלפני כן לא הכרתי, ומבין שכבות שונות של האוכלוסייה שהיו מוכנים לעזור לי". סיפרה שקיבלו עזרה גם במנזרים וגם "מהעם הפשוט, מהפועלים הפשוטים וגם מן השכבות האחרות של העיר. בשכבה האינטלקטואלית מצאתי גם כן עזרה וגם אצל הפרוטסטנטים". גבריאל בך מצוות התביעה, לימים שופט בית המשפט העליון, שאל אותה איך היא מסבירה את העזרה שניתנה לה. בין ההסברים שהעלתה היה הסבר אחד פשוט: "היה זה סתם טוב לב שאני נפגשתי בו הרבה מאוד".