חסיה פיינסוד-סוקניק היתה מחלוצות החינוך העברי בארץ-ישראל. היא הקימה את הגן העברי הראשון בירושלים, הכשירה גננות, פיקחה על גנים, עמדה בראש מועצת הגננות וניהלה סמינר למורות. היא היתה חברה בהתאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, חברה באסיפת הנבחרים וצירה בקונגרסים הציוניים. באחד מימי האביב של שנת 1921, בעבודתה כמפקחת, הגיעה לביקור בגן בו למד בנה, יגאל ידין (סוקניק). בתום הביקור אמרה כדרך אגב כי בדיוק היום מלאו לו 4 שנים. הגננות לא נשארו אדישות. היתה זו אחת הפעמים הראשונות שחגגו יום הולדת בגן עברי בארץ, אולי הראשונה.

חסיה פיינסוד-סוקניק 1968-1889

הגננת הניפה את הפעוט 4 פעמים, כמספר שנותיו. כולם מחאו כפיים וקראו 4 פעמים הידד! הן סידרו משחקים במעגלים, וחילקו את הילדים והילדות לקבוצות של ארבעה. חסיה פיינסוד-סוקניק, עכשיו על תקן אימא של יגאל, ניגשה לחנות הקרובה וקנתה לכולם סוכריות. אחרי המשחקים, הגננות חילקו לכל ילד וילדה בגן 4 סוכריות. בזה נגמרה החגיגה. להמשיך לקרוא ←

השבוע מלאו 70 שנה למותה של פרטיזנית יהודייה מבולגריה ושמה מתי רובנובה. היא נולדה בסופיה ביולי 1925 למואיז רובנוב ושרה לבית אבישי, ולמדה בגימנסיה בעיר. בגיל צעיר החלה להשתתף בפעילויות של המפלגה הקומוניסטית, כחניכה ואחר כך כמדריכה וכפעילה שגייסה צעירים לשורות התנועה. טרם מלחמת העולם השנייה הם עסקו בעיקר בהפצה חשאית של הרעיון הקומוניסטי. 

הנתונים שפרסמה רשות האוכלוסין וההגירה בתחילת השנה מלמדים שמעט מאוד רחובות במדינת ישראל נקראים על שם נשים.זה לא מפתיע. נוכחותן הדלה של נשים בשמות רחובות בערים בארץ היא ביטוי מובהק של מקומו של ציבור הנשים בחברה בישראל. הנתונים צורמים במיוחד מפני שאנחנו מדברות על מספרים: נשים הן למעלה ממחצית האוכלוסייה. אך נשים הן מיעוט מבחינה ערכית ולא מבחינה מספרית. 

זוהי הסיבה העיקרית לייצוג הנמוך שלהן בקרב מי שהונצחו עד עתה בשמות רחובות בארץ. על כן לא יהיה מפתיע לגלות שהממצאים ביחס למיעוטים אחרים, לא רק לפי מין אלא גם לפי דת וגזע, יהיו דומים. על כן השאלה שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו היא מה צריך לקרות כדי שאישה תונצח בשם רחוב במדינת ישראל. התשובה מיד. להמשיך לקרוא ←

ביום הבחירות לרשויות המקומיות ימלאו 57 שנה לאחד הרגעים בהיסטוריה של נשים בישראל. אז, ב-22 באוקטובר 1956, נבחרה בפעם הראשונה אישה לתפקיד ראש העיר. על פניו, אפיזודה חולפת: למעלה מ-40 שנה עברו עד שנבחרה אישה שנייה לתפקיד זה. גם היום, רוב המתמודדים לראשות העירייה הם מתמודדים. אמנם מאז יעל גרמן בהרצליה ומרים פיירברג בנתניה נוכחותן של נשים בלשכת ראש העיר שלא על כיסא המזכירה או כורסת מנהלת הלשכה אינה עניין יוצא דופן, אך אין ספק שגם בזירה זו הדרך לשוויון בין המינים עוד ארוכה. 

בעבור העיתונות העיסוק בהתמודדותן של נשים למועצות הרשויות המקומיות, לא כל שכן ראשות עירייה, עדיין נחשב אייטם לא רע ואף מתויג בתור כותרת מושכת, שבעצם קיומה מזכירה למי ששכחו שציבור הנשים בישראל היה ועודנו מיעוט. עוד לא ראינו כותרת המדווחת כי כך וכך גברים מתמודדים לתפקיד ראש עירייה בישראל.

להמשיך לקרוא ←

פוסט אורחת מאת רוני מנט