ומה יקרה לנשים אם ההפיכה המשטרית לא תיבלם

פורסם בעיתון הארץ

בשנת 1954 החליטו במטה חיל האוויר להפסיק לאלתר את השתתפותן של נשים בקורס טיס ולהגביל את המיונים לקורס לגברים בלבד. הסיבה: חיל האוויר לא מעוניין להשקיע בהכשרה של נשים לתפקידי צוות אוויר, מפני שהתפקיד של אישה בעולם הוא להקים משפחה וללדת ילדים, לא להטיס מטוסים. השקעה בהכשרה של נשים לטיס היא בזבוז כסף, אנרגיה וזמן. במקומן עדיף להכשיר עוד גברים.

מסיימות קורס טיס / מקור: עמית אגרונוב, אתר חיל האוויר

נימוק זה הוסתר היטב לאורך שנים, במסווה של שיקולי ביטחון. הטענה לפיה קורס טיס חסום בפני נשים מפני שלאישה אסור לחצות קו אויב זרתה חול בעיניים של כל מי שהעלו על הדעת להתקומם נגד האפלייה על בסיס מין. עם השנים, השתרשה האפלייה והפכה לאקסיומה חברתית: קורס טיס הוא לבנים בלבד. להמשיך לקרוא ←

לזכרה של רנה לוינסון

שבועיים לפני סיום קורס טיס מס' 6 של חיל האוויר הודיעו לרנה לוינסון שהיא מודחת. זה כבר היה בשלב המתקדם. בהתחלה, היא אמרה, לא הסבירו לה מדוע. ממרחק הזמן הבינה ש"אמרו שהייתי שחצנית מדי". מיד אחרי ההדחה פנו אליה מחיל האוויר וביקשו שהיא תישאר להדריך. אחרי הכול, היא כבר הייתה טייסת שקיבלה את ההסמכה שלה בחו"ל. במשך 25 שנה טסה בטייסת 100, אך הודרה מספר המורשת שלה, שיצא לאור לפני כמה שנים. 

רנה לוינסון / טדי בראונר, לע"מ

לפני ארבע שנים נפגשנו בביתה בתל אביב. רנה (היא נהגה לכתוב את שמה הפרטי בכתיב חסר) לוינסון הייתה אז כבת תשעים. השנים שעברו נתנו פרספקטיבה, כשידעה להסביר מה אמרו עליה בחיל האוויר, בפנים וגם מאחורי הגב, אך לא הקהו את ההתקוממות נגד אפליית נשים – בחיל האוויר ובצה"ל ובחברה הישראלית. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג.

אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה. להמשיך לקרוא ←

הבחירה באליס מילר להדלקת משואה בחג העצמאות ה-67 שיעמוד השנה בסימן פריצת דרך היא בחירה ראויה, וכך גם ההקפדה של הוועדה לסמלים וטקסים על שוויון בין מספר הנשים שנבחרו השנה להדליק משואה למספר הגברים. בחירות אלו מעוררות בצדק התרוממות רוח בקרב הציבור שמזדהה עם הרעיונות הפמיניסטיים וממלאות גאווה ישראלית גם את לב הציבור שלא. תחושות אלו לא משכיחות את הדרך רצופת הביזיונות שהיה על אליס מילר לשאת כמייצגת הנשים שלא מוכנות לשתוק כשמפלים אותן על בסיס מין, ועוד מפיו של נשיא המדינה ששלח אותה לסרוג גרביים. אך תחושות אלו עלולות לדחוק מהתודעה את הנסיגה שחלה במקומן של נשים בהיסטוריה של שירות האוויר הישראלי, שבראשיתו כנראה לא נמצאו בו מספיק גברים שיחסמו את דרכן למעלה וידחקו את רגלי אלו שכבר המריאו.