ארכיון הקטגוריה: פוסטים של אורחות

לנפץ את תקרת הזכוכית של עולם הספרות הישראלי

פוסט אורחת מאת הסופרת איילת צברי

איילת צברי / צילום: אלסין דוידי

כחובבת ספרים בכלל וספרות עברית בפרט, שמחתי לראות את הרשימה קריאת החובה: קלאסיקה עברית שפורסמה בעיתון הארץ לכבוד שבוע הספר העברי. הרשימה כוללת עשרה ספרים שזכו לכבוד האולטימטיבי של "קלאסיקה עברית". כולם, בלי יוצא מן הכלל, נכתבו על ידי גברים, תשעה מהם אשכנזים.  בהתאמה, הסיפורים שהם מספרים מייצגים פן צר להפליא של החברה הישראלית, וכך גם גיבוריהם – גברים, עולים, חלוצים, לוחמים, החווים חוויות גבריות בעליל. הבחירה בספרים האלה צורמת עוד יותר כשמתברר שהרשימה גובשה בסיוע חמישה ממליצים, ברובם נשים. ארבע עורכות בהוצאות ספרים נחשבות ומבקר ספרות אחד. להמשיך לקרוא

למה אני מסרבת לקרוא למירי רגב "בהמה"?

פוסט אורחת מאת נועה כהנא

גילוי נאות: אני לא מחבבת את מירי רגב. בעיניי, מינויה לשרת התרבות הוא חולייה מצערת בחלוקת התיקים השערורייתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אינספור שרים ואינספור תפקידים, רובם מצטיירים כתיקים ריקים. כמו כן, מירי רגב עצמה היא אמנם שאפתנית, חרוצה ודעתנית, אך לדעתי, פוליטיקאית שמחזיקה בעמדות בעלות אופי גזעני, אנטי פלורליסטי ותפיסה מעוותת למדי של חופש הביטוי ועקרונות הדמוקרטיה, לא צריכה להיות שרה.אם נסתכל על עמדותיה של מירי רגב, לכאורה במנותק מהפרסונה הציבורית שלה, נמצא שאין הבדל מהותי בינה לבין שרים אחרים בממשלה הנוכחית. אנשים שאפתניים וחרוצים, קיצוניים יותר או פחות, כדוגמת שר החינוך נפתלי בנט, שאף הוא שואף לעצב את ההון התרבותי של מדינת ישראל (מנקודת מבט הצרה כמובן). עם זאת, נפתלי בנט ודומיו מעולם לא חוו במסגרת תפקידם, וכנראה גם לא יחוו, דה-הומניזציה בסדר גודל כפי שחווה עכשיו מירי רגב. להמשיך לקרוא

כך העליתי ערך

פוסט אורחת מאת רוני מנט

עם הגעת ראובן לרר ומשפחתו לואדי אל חנין, היום נס ציונה, הפיץ מייסד המושבה "קול קורא" וקרא ליהודים לגור בנחלה. לקול הקורא נענתה גם גולדה מילוסלבסקי, שלימים היתה ממייסדי המושבה.‏ היא עלתה מרוסיה בשנת 1883 עם בתה החורגת וחתנה, קנתה מלרר נחלה ונטעה כרם בו עבדה. לעת ערב טיפחה ליד הצריף גינת ורדים. במהלך ביקורו של תיאודור הרצל בארץ-ישראל בשנת 1898 הגיע גם לצריף שלה, והיא הגישה לו זר שושנים מגינתה. במושבה מילאה מילוסלבסקי תפקיד הן בעבודה החקלאית והן בעבודות הבית. היא פרנסה את משפחתה של בתה החורגת, על אף גילה ומצב בריאותה . יתרה מכך, במטרה לסייע למתיישבים ולמתיישבות שסבלו ממחסור, ייסדה קרן על שם "גמילות חסדים" והתכתבה עם יהודים בבקשה לתרומות, ביניהם אחד העם. תרומתה להקמת נס ציונה נשכחה. אין בעיר רחוב על שמה והיא לא מופיעה בספרי הלימוד במורשת מהם לומדים תלמידים ותלמידות העיר. להמשיך לקרוא