ארכיון הקטגוריה: גיבורות

יופי של סיפור (שואה)

את רינה וייס הכרתי בפעם הראשונה כשישבתי בארכיון השבועון "לאשה". בשונה מכלל העיתונים האחרים בעברית שראו אור בישראל בשנות החמישים, עיתונים יומיים וגם שבועונים כמו העולם הזה וירחונים כדוגמת דבר הפועלת, גיליונות שבועון הנשים שהיה נפוץ עוד בשנותיו הראשונות לא נמצאו באולם העיתונות בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב אותו פקדתי מדי בוקר. למעט הספרייה הלאומית בירושלים, גיליונותיו נמצאים גם בספרייה העירונית של תל-אביב, אך גם בבית אריאלה לא כל הגיליונות נשמרו, וגם אלה, לאחר דפדופים בלתי זהירים כבר מחשבים את קיצם לאחור. במערכת "לאשה" הרשו לי להיכנס לארכיון ולעיין בגיליונותיו. בעבור מי שחוקרות וחוקרים את החברה בישראל באותן שנים מדובר על מקור חשוב ביותר, אך לא בעיני כולם. לפני כמה שנים כשהצגתי ממצאי מחקר שהתבססו על טקסטים שהופיעו ב"לאשה" רמזו לי באוניברסיטה שזה לא הכי רציני, בטח לא כמו דברי הכנסת או פרוטוקול ישיבות ממשלה. "לאשה"? נו, באמת.

סגנית מלכת היופי וסגנית מיס עולם / אתר לאשה

באמת. "לאשה" הוא אוצר בלום, ולא רק מפני שהפמיניזם נגלה לעיני המתבוננת גם ובעיקר מפרספקטיבה היסטורית. ידעתן, למשל, שבשנות החמישים הופיע בו מדור קבוע שסיפק ייעוץ משפטי לנשים, בין היתר בנוגע לאפלייה המובנית בחוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953? מהמרת שלא. זאת לא רק מפני שגם עיתוני נשים אחרים שהופיעו אז גם הם עסקו בנושאים של טיפוח הגוף. אם סבתא שלכן גרה בתל-אביב תשאלו אותה אם היא שמעה על האחיות נינה בלה.

להמשיך לקרוא

את תלכי בשדה

לאה גולדברג הלכה לעולמה בינואר 1970. ברדיו, כמו באמצעי תקשורת אחרים, יארצייט הוא הזדמנות לעסוק בנושא, מפני שהמועד מחייב. במקרה של זכרון השואה, לוח השנה מספק כמה הזדמנויות: יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר וגם יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. אחד השירים הנפלאים שכתבה לאה גולדברג לפני יותר משבעים שנה והלחין חיים ברקני הוא 'את תלכי בשדה', שנקרא לפעמים גם 'האמנם'. השאלה האם זהו 'שיר שואה' היא נושא לדיון. חוקרים וחוקרות לא מתייגים אותו כך, גם לא מקורות פופולריים כדוגמת מאגר שירים גדול ברשת שלא כלל אותו ברשימת השירים ליום הזכרון לשואה, בה נמצאים "שיר הפרטיזנים", "פונאר" וגם "גרמניה לפני המלחמה" של שלמה ארצי ו"אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. יחד עם זאת, סביר שהכורח להשמיע ביום זיכרון לאומי שירים עבריים שקטים מביא לרשימה זו גם את השיר "את תלכי בשדה".

לאה גולדברג בירושלים, 1946 / אנה ריבקין-בריק

אבל "את תלכי בשדה" הוא במידה רבה מאוד שיר על השואה. לתיוגו ככזה תורם גם עיתוי כתיבת הלחן: המלחין חיים (הניק) ברקני חיבר את המנגינה לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי, אז ביצעה את השיר אורה זיטנר. אמנם גיבורת השיר היא אישה אחת, אך מילותיו משקפות את מציאות חייהן של נשים כה רבות שבתקופת השואה אחזו בנשק. הדרכים בהן הלכו היו לעולם דרכיה של הקבוצה בה היו חברות: החוליה הלוחמת, ארגון המחתרת בגטאות או שורת הפרטיזנים. להמשיך לקרוא

אימא מחליפה

כשאימא עוזבת את הבית, כל הבית מתערער. על זה נבנתה תכנית ריאליטי, שעקבה במקביל אחרישתי משפחות שאמהותיהן הוחלפו זו בזו, ועמן חוקי הבית, כלליו, מנהגיו, הגבלותיו והיתריו. ההנחה היתה, שברגע שאימא מתחלפת כל הבית משתנה, ואם אבא יעזוב, מה זה כבר משנה. 

לנה קיכלר זילברמן מחברת הספר מאה ילדים שלי

לנה קיכלר זילברמן 1987-1910

בתכנית הטלוויזיה, אחרי שבוע חזרו האימהות הביתה והתאחדו עם משפחותיהן הגרעיניות הביולוגיות, בדרך כלל בדמעות. הילדים והילדות שלהן למדו על בשרם איך יתנהל הבית אם תעמוד בראשו אישה אחרת, ואימא שלהם עברה סוג של שיעור בהורות. לנה קיכלר-זילברמן היתה אימא מחליפה לתמיד, ובעבור מאה הילדים והילדות שלה זה לא היה ריאליטי. זו היתה המציאות.

להמשיך לקרוא

גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בעל וילדים

אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, מהמפורסמות ומהידועות מקרב הנשים בשואה. סיפורה עובד למחזה ולסרט, יש רחובות על שמה, ואולי הספר ממשיך להיות מתנה נאה למתבגרת. "יומנה של נערה", אחד הספרים המרכזיים בארון הספרים הישראלי, ראה אור לראשונה בעברית לפני 60 שנה, תרגום של Het Achterhuis הבית האחורי, שהופיע בהולנד כשש שנים לפני כן. היתה זו גרסה ראשונה ליומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944. גיבורת שואה זו היתה שונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו וביער, אלא גם מנשים אחרות שבתקופת השואה גילו התנגדות ברוחן וגם מנערים ונערות אחרים שכתבו אז יומנים. 

 
אנה פראנק, מחברת יומנה של נערה פורסם לראשונה בעברית בשנת 1953

אנה פראנק

אנה פראנק היתה גיבורת תרבות ששורשי ההוקרה כלפיה לא היו בארץ. הממד האוניברסלי של סיפורה הוא שדחף אותה לחיק החברה הישראלית המתגבשת, שמצאה בקורות הנערה שמתה בברגן בלזן מקור לגאווה לאומית וכמעט בכוח הפכה את הסיפור שלה לציוני.

להמשיך לקרוא