כשאימא עוזבת את הבית, כל הבית מתערער. על זה נבנתה תכנית ריאליטי, שעקבה במקביל אחרישתי משפחות שאמהותיהן הוחלפו זו בזו, ועמן חוקי הבית, כלליו, מנהגיו, הגבלותיו והיתריו. ההנחה היתה, שברגע שאימא מתחלפת כל הבית משתנה, ואם אבא יעזוב, מה זה כבר משנה.
לנה קיכלר זילברמן 1987-1910
בתכנית הטלוויזיה, אחרי שבוע חזרו האימהות הביתה והתאחדו עם משפחותיהן הגרעיניות הביולוגיות, בדרך כלל בדמעות. הילדים והילדות שלהן למדו על בשרם איך יתנהל הבית אם תעמוד בראשו אישה אחרת, ואימא שלהם עברה סוג של שיעור בהורות. לנה קיכלר-זילברמן היתה אימא מחליפה לתמיד, ובעבור מאה הילדים והילדות שלה זה לא היה ריאליטי. זו היתה המציאות.
לנה קיכלר-זילברמן היתה מורה, מחנכת, פסיכולוגית, ויותר מכול: אימא. בימי השואה איבדה את בתה הביולוגית והצילה ילדים ממוות. סיפור ידוע הוא כיצד מצאה ביוני 1942 תינוק על גופת אמו והבריחה אותו מחוץ לגטו תחת מעילה, והצליחה למצוא לו מקום מקלט במנזר, על אף התנגדותו של הכומר לקבל תינוק נימול.
עם תום המלחמה מצאה בבית הוועד היהודי בקרקוב ילדים וילדות שנשארו לבדם שהפכו לילדים שלה. במחקר השואה מההיבט המגדרי לפעמים קוראות לזה "אם חלופית": אישה שתפסה את מקומה של האם הביולוגית הנעדרת ומילאה את התפקידים המסורתיים והבסיסיים של אימא. הזנה, טיפול, סיעוד ואחר כך גם חינוך, ומעל לכול, הענקת אהבת אם שאינה תלויה בדבר.
רב-המכר "מאה ילדים שלי" מאת קיכלר-זילברמן
לנה קיכלר-זילברמן לא היתה היחידה מקרב אימהות כאלה, אבל היתה הידועה מכולן. בין אלה היו מחנכות, רופאות ומדריכות, כמו פריצי צוקר שהקדישה חייה לבני נוער בטרזיינשטאדט, ד"ר טובה שמחוביץ, רופאה מוורשה שהקימה שם בית חולים לילדים וכמו הנשים במחנה דראנסי שבצרפת שטיפלו במסירות בילדים ובילדות עד שהובלו איתן למוות.
לפעמים נדחקו בצילה של דמות מיתית: כזו היתה סטפה וילצ'נסקה, המחנכת בבית היתומים הידוע של יאנוש קורצ'אק, שגם היא לא עזבה את חניכיה וחניכותיה והלכה איתם אל מותם המשותף. כולן היו אימהות מחליפות: לשעות, לימים, לחודשים, אחרות אולי לרגע. רובן ככולן נשכחו.
אישה הממלאה תפקידיה המסורתיים כמעט בשלמות אךסיפור השואה שלה נעדר סממנים דרמטיים, מנגנון שיתעד וזיקה למפלגה או תנועה פוליטית סופה כנראה להיעלם מזכרוננו או להידחק לשוליו. לא מזמן התקשרה אליי תחקירנית צעירה של אמצעי תקשורת גדול לקראת הפקת תכנית בנושא השואה. היא שאלה על נשים מחנכות בתקופת השואה, "כמו למשל העוזרת של יאנוש קורצ'אק". סטפה וילצ'נסקה לא היתה עוזרת של אף אחד, אלא דמות מרכזית באותו הבית.
לנה קיכלר-זילברמן חיברה את אחד הספרים המוקדמים על נשים ומשפחה בשואה. "מאה ילדים שלי" ראה אור בפעם הראשונה ב-1959 והיה רב-מכר. עד מהרה הופיעו מהדורות נוספות, ועם השנים השלימה את הטרילוגיה כשכתבה את הספרים "המאה לגבולם" ו"בית אמי". ספרה הפך קאנוני והיא לדמות מופת.
כך כנראה גם בדורות הבאים: לפני כמה שנים, סטודנטית סיפרה לי שקראה את "מאה ילדים שלי" בעודה תלמידה בכיתה ג'. הספר עדיין אקטואלי. לפני שנתיים השתלב מאה ילדים שלי במצעד הספרים של משרד החינוך. סיפורם של הילדים והילדות שלה שחזרו אל עברם תועד גם בסרט.
לנה קיכלר-זילברמן עם הילדים והילדות שלה, פראג 1946 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
הספר "מאה ילדים שלי" היה סיפור עם סוף ציוני טוב. אמנם הילדים והילדות איבדו את הוריהם הביולוגיים, אך מצאו אימא שגם הביאה אותם לישראל. אחרית הדבר לספר הזה יכולה לשמש תעודה נאמנה להצלחתו של פרויקט כור ההיתוך, כשהפכה אותם מ"אבק אדם" לבני אדם, כאילו שכחו את הכול.
הילדות היו לנשים שלמדו מקצוע נשי מסורתי, כמו אחיות וגננות. הילדים היו לגברים שאחזו בהגה או בנשק והיו מביניהם גם כאלה שנפלו על הגנת המדינה. עידוד ונחמה נוספו לסיפור האם וילדיה כשבגיל 47 ילדה לנה קיכלר-זילברמן בת. לעיתונאיות היא אמרה שזו היא ילדתה המאה ואחת.
לנה קיכלר-זילברמן וכמה מילדיה בביתה בתל-אביב
היום כן אז, האימהות היתה ייעודה של האישה היהודייה בישראל. בשנת 1962 זכתה לנה קיכלר-זילברמן באות אשת הנשיא ובאות אם השנה מטעם ארגון נשים עבריות שהוענק לה בצריף של רחל ינאית ויצחק בן-צבי בירושלים. בין הנואמות בטקס היו המשוררת לאה גולדברג, רחל כצנלסון-שז"ר ו"אם הבנים" רבקה גובר. לנה קיכלר-זילברמן דיברה על המשמעות העמוקה של האימהוּת לאישה.
ההוקרה חצתה מפלגות, אך לא גברה על זו שחשו כלפי האימהות הביולוגיות. בימים בהם היתה הפוליטיקה קשורה בטבורה למפלגה, לתנועה, לקבוצה, לאורח חיים ישיר וגלוי, ברצונו העלה על נס וברצונו הדיר, שבלהט המחלוקת, הוויכוח והפולמוס השתמש, כהיום כן אז, בשואה, לאימא מחליפה לא היה סיכוי.
ל' בשבט כבר מזמן אינו יום האם, גם את זה לקחו לנו, אמרה אימא אחת אחרי הצהריים על הספסל בגינה. המועד, שנקבע בזיקה להנרייטה סאלד, אימא חלופית לילדים וילדות עליית הנוער שייסדה את ארגון הדסה, הפך ליום המשפחה. בעבור גננות ומורות לא פעם מהווה יום המשפחה הזדמנות ואתגר להציג מגוון של משפחות. כאלה שבראשן שתי אימהות או שני אבות הן עוד רגע כבר עניין שבשיגרה; בדפי הקשר של הכיתה והגן יש לפחות ילד או ילדה אחד או אחת שיש לו או לה רק אימא.
גם סיפורם של לנה קיכלר-זילברמן ומאה הילדים והילדות שלה הוא סיפור של משפחה אחרת.סיפורה של לנה קיכלר-זילברמן ראוי שיילמד סמוך ליום ל' בשבט. זוהי הזדמנות לספר על משפחה אחרת, שונה מהמקובל. "כל אחד חייב לקרוא את הספר הזה, כמו יהודי אדוק הקורא בתפילה", אמרה רחל ינאית בן-צבי על "מאה ילדים שלי". אמנם בארץ זה היה סיפור ציוניו מובהק, אך אחרי הכול, סיפורה של גיבורה זו הוא בראש ובראשונה סיפור אנושי. ואם נכיר סיפור על השואה מחוץ ליום הזיכרון אולי גם נלמד משהו על עצמנו כאן ועכשיו.
פורסם בכתב העת המקוון זיקה של יד ושם, באתר קולך ובבלוג של אפרת גורן
למאמר ניצולה, מורה, אימא: גיבורת השואה לנה קיכלר-זילברמן בכתב העת החינוך וסביבו
ואני בכלל מאסכולת הצפון…
אצלינו יום האם(!) נחגג בכלל בחנוכה 🙂
כרגיל מרתק ומחכים
השארת אותי ללא מילים וזה לא קורה לי הרבה. אני כל כך מוקסמת ומתרגשת ממה שכתבת שאפילו לא בא לי לכתוב את הביקורת שיש לי על הנושא. פוסט מרתק, נכון ומעולה. תודה!
הי רוני ואפרת, תודה!
ובאשר לאסכולת הצפון, יום האם התחיל שם – יוזמה של חנה חושי.