אינני עוסקת בספרות יפה אלא בספרות מכוערת

ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. ב

שרה שנר-נשמית / ארכיון בית לוחמי הגטאות

תור פעילה מרכזית בבית לוחמי הגטאות וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.

היא נולדה ב-1913 בעיירה בצפון מזרח פולין, למשה ולאה דושיניצקי, אחות לליזה ומניה. בגיל שש עברה לגור בבית סבא שלה ולמדה בבית ספר עברי, כשלמדה בגימנסיה גרה אצל הדודים. הבית לא היה ציוני, אלא יהודי סתם: "אבא מעולם לא השתייך לשום מפלגה. ביתנו גם לא היה בית דתי, אם כי אמא שמרה על מטבח כשר. אבא לא הרגיש עצמו מחויב למצוות הדת ולא ביקר בבית כנסת. בבית לא הקפדנו שלא לכתוב בשבת. החגים היהודיים לא הנחילו לי זכרונות". 

לימודיה הגבוהים התחילו בבית ספר לרפואה, "אולם הקריירה הרפואית שלי נסתיימה כבר במבחן הראשון. אחרי שבועיים הועמדנו לפני גופה, שהייתה מוטלת על השולחן, מנותחת למחצה וקרביה גלויים. צנחתי לרצפה מתעלפת כמעט". באוניברסיטה בקובנה למדה בלשנות, פסיכולוגיה ופילוסופיה. בזמן הלימודים עבדה כמורה פרטית ללטינית וכמטפלת. 

בשנות השלושים הצטרפה לתנועת "החלוץ" ונישאה לחבר ללימודים, איזיה ספיר. שלוש פעמים הייתה אמורה לעלות ארצה, בכל פעם נדחתה הבקשה לסרטיפיקט. בזמן המלחמה ניהלה את סמינר "תרבות" בווילנה ועם פלישת גרמניה ביוני 1941 גם היא נמלטה מזרחה, בן הזוג שלה לא נשאר בחיים. במחנה העבודה דבורץ היא עבדה בתור כוח עזר רפואי ולפני חיסולו הצליחה לברוח ולחבור לפרטיזנים.

בתום המלחמה חזרה לווילנה וחיפשה את הבית בו גרה. "הייתי נרגשת מאוד, כאשר לחצתי על פעמון הכניסה. את הדלת פתח איש צבא. הוא הסתכל בי בתמיהה. לרגע נעתקו המלים מפי, גימגמתי. התגוררתי בדירה הזו לפני פרוץ המלחמה ניסיתי להסביר. אז מה את רוצה עכשיו? שאל בחומרה. הייתי פרטיזנית … מבקשת אני לראות את הדירה שממנה יצאתי. פניו התרככו, בבקשה, אמר, אך לא תמצאי כאן דבר. … ואמנם לא מצאתי". 

היא הגיעה לארץ ב-1948, כשהייתה בהיריון עם הבן הבכור. שנתיים לפני כן נישאה לצבי שנר ושניהם היו מראשוני קיבוץ לוחמי הגטאות והמוזיאון בו, אותו ניהל צבי. בארץ הייתה מורה בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון בעכו, לימדה ספרות והיסטוריה והייתה מחנכת בשתי כיתות

רק רבע מהתלמידים והתלמידות שלה נולדו בארץ. "הייתי נשארת איתם בכיתה אחרי יום הלימודים הרגיל ומתרגמת להם פרקי קריאה בספרות ובהיסטוריה ללשונותיהם – ליידיש, לפולנית, לרוסית ולגרמנית". בספרה האוטוביוגרפי ציינה את הזיכרון הטוב שניחנה בו, בזכותו שלטה בכמה שפות. הספר האהוב עליה היה "אהבת ציון" למאפו. 

ללאה גולדברג היה חלק חשוב בהשלמת "הילדים מרחוב מאפו" לקראת דפוס. היא כתבה לה שאהבה את הספר "אך ברצוני להעיר לך כמה הערות יסודיות. את טועה לחשוב, כי ספר לילדים הוא זה". לדעתה, זהו ספר על ילדים ולא ספר לילדים, "משיתפרסם יהיה קהל קוראיו בעיקר נוער וגם מבוגרים". היא חשבה שיתאים לגיל 14 ומעלה.

"הילדים מרחוב מאפו", כלשון דף הספר באתר בית לוחמי הגטאות, הוא "סיפורם של קבוצה של ילדים יהודים שעוברים את השואה. בראשית הסיפור מתגוררים הילדים באותה שכונה בקובנה שבליטא, ברחוב מאפו, אולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הם מגורשים עם משפחותיהם ודרכיהם נפרדות. הסופרת מתמקדת בכל אחד מהילדים – המגיעים אל הגטו ואל קרונות המוות, ונמלטים למקומות מסתור שונים, למנזר, אל היערות – ומספרת על דרכו בצורה מוחשית ומרגשת".

 

כך נכתב בביקורות עם יציאתו לאור. הספר הוערך כבעל חשיבות לאומית. בכוחו "למצוא דרך אל לב הצברים הצעירים משום שעיקרו לא רצח", כתבה אחת המבקרות. "הגרמנים אינם מופיעים בסיפור באופן ישיר, ואין בו גם תיאורים של זוועות" ובמרכזו גילויים של אומץ לב, תעוזה ותושייה, ממש סיפור הרפתקאות צברי. 

זו נקודה מעניינת, מפני שזה בדיוק מה שעמד ביסוד הביקורת שהשמיעה שרה שנר-נשמית כלפי ספר אחר, ולא בתור דברי שבח, בלשון המעטה. היה זה כשפרסמה מאמר ביקורת נוקב על ההצלחה הכבירה של ההצגה "יומנה של אנה פראנק" שעלתה על בימת התיאטרון הלאומי "הבימה" ב-1957. היא חשבה שההתלהבות מעידה על ריקנות ונהייה אחרי סנסציות. 

לטענתה, יומן זה לא עלה על אחרים שנכתבו בתקופת השואה, כולל של נערות ונערים, וסיפורה של אנה רחוק מלייצג את סבל היהודים  בתקופת השואה מפני שנעדרים ממנו אירועים קשים לעיכול ואין בו גילויי השפלה, התמודדות עם רעב ולא סיפורים על רצח. ביקורת זו נותרה בשוליים.

נושא השואה במעשה ובמחשבה החינוכיים העסיק אותה. לא נכון שהנוער לא רוצה לשמוע על השואה, אמרה. התקופה מעניינת אותם מאוד, הבעיה היא שהמורים והמורות לא יודעים ללמד. היא הציעה ללמוד באמצעות היכרות מעמיקה עם חיי היהודים באירופה בתקופת השואה בהקשר אוניברסלי. עמדה זו הקדימה את זמנה ועד היום אינה מקובלת בכל מגזר.

היא עסקה בשאלות אלה גם בעצמה. פעם היא סיפרה מה בעצם היא עושה בבית לוחמי הגטאות, וליתר דיוק: מה היא כותבת. "אינני עוסקת בספרות יפה, אלא בספרות מכוערת, אפילו מכוערת מאוד-מאוד. מעיינת אני באותם פרסומים שונים, שהופיעו בגרמניה – אם כי לא חסרו שכמותם גם בארצות אחרות – במשך דורות … בהם מסתמנת כחוט השני הדרך הרעיונית-רוחנית, אותה עברו דורות של האינטליגנציה הגרמנית, משחר ילדותה של גרמניה". 

בבית לוחמי הגטאות, 1998

לא פעם, העירה, "שואלים אותי, ואני שואלת את עצמי – למה לך כל זה? לשם-מה לבזבז על כך את הזמן היקר?". אך "הזמן קצר וחייבים אנו לענות לשאלות רבות המענות ומציקות גם לרבים מבני הדור הצעיר: כיצד זה הפך 'עם של פילוסופים ומשוררים' – כך הם כינו את עצמם, הגרמנים – לעם של רוצחים?". שאלה זו ואחרות וגם התשובות לה, כתבה, לא משאירות לה זמן פנוי לקרוא הגות ושירה, אם כי "חלומי הוא להגיע לכתיבת ספר נוסף לילדים. האספיק?"

שרה שנר נשמית נפטרה בספטמבר 2008, בגיל 95.