על גב התמונה שנתנה לו רחל ביהם, חברת "חזית הנוער הציוני" בגטו לודז', רשם מנחם (מֶנֶק) הרטל (הייטלר), את מספר הקרון 3025, והתאריך: 16 באוגוסט 1944. היה זה כשהועלתה לרכבת בגטו לודז' ויצאה למשימה: לברר לאן נוסעות הרכבות שיצאו מהגטו וחזרו ריקות.

רחל ביהם / מנדל גרוסמן, ארכיון בית לוחמי הגטאות

על פתק שהטמינה במקום מוסכם היא רשמה את שמות התחנות בדרך, עד התחנה הסופית שהיתה אושוויץ, וחתמה: חזק ואמץ. היא לא חזרה. הפתק הגיע ליעדו. אחרי שנים סיפר הרטל: "אחרי עיון במפה ידענו את הכיוון, אבל משמעותו הנוראה לא עלתה על דעתנו".

רחל ביהם נולדה ב-1924, ללודז' ב-1942 יחד עם אחיה ואחותה מהעיירה זדונסקה וולה. היו לה אח ואחות. על תולדות חייה לא ידוע הרבה. כעבור שנים, במסגרת סמינר למורים בבית לוחמי הגטאות, סיפר מנחם הרטל עליה ועל שליחותה. הוא הכיר אותה ב-1943, כשהצטרף לתנועת הנוער, היא היתה מדריכה של שכבת נערות. הוא סיפר על כוחה של תנועת נוער באשר היא, ועל המשמעות המיוחדת שהיתה לה בגטו. 

"המפגש בתנועה בתנאי מחתרת היה נקודת אור שקשה לתאר את חשיבותה העצומה וגודל השפעתה על כל מהלך החיים שלנו. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך בתוך כל הצרות, הרעב, המחלות, היאוש והדכאון מתאספים כשלושים בני נוער, וביחד, יושבים במעגל באפלולית החדר מסביב, כאילו סביב מדורה, שומעים הרצאה על ארץ ישראל, שרים שירי מולדת בעברית שרובם לא הבינו ואחר כך מקבלים כיבוד קטן וכוס שתיה מתוך המצרכים שנאספו מכולנו, בכניסה". על ביהם סיפר שהיתה "דמות דומיננטית. יפה, עם חיוך על הפנים, מלאת שמחת חיים, אינטליגנטית, אהובה על כל הגדוד, מחנכת, יוזמת, בעל מרץ, מנהיגה".

גטו לודז' היה אחד משני הגטאות הגדולים בפולין הכבושה במלחמת העולם השנייה, ונסגר באפריל 1940. הוא היה אחד הגטאות הראשונים שהוקמו, והיה האחרון שבהם – עד סוף 1944. פעלה בו רשת מפעלים לצורכי צבא גרמניה. החל מינואר 1942 גורשו משם יהודים למחנות המוות, חלמנו ואושוויץ בירקנאו. בראש מועצת היהודים בגטו עמד מרדכי רומקובסקי, דמות שנויה במחלוקת. זה היה גטו סגור ומסוגר, ועל פי המשימה שקיבלה רחל ביהם אפשר ללמוד מה היה מצב היהודים שם ומידת הידיעה שלהם על המתרחש בחוץ.

"כל יום יצאו רכבות ולא ידענו לאן הן מובילות", סיפר הרטל, שהעוסק בגטו בניקוי קרונות. "שמנו לב שהקרונות חוזרים אחרי 3-4 ימים נקיים, ריקים ומצוחצחים בלי שום סימן מאנשים שנסעו בו. לכן, כשראיתי יום אחד שבקבוצה מסוימת מגיעה רחל עם משפחתה ועוד כמה חברים, הסברתי לה שחשוב מאוד לדעת לאן הם מובלים. בקשתיה שתסתיר בתוך הקרון כמה מכתבים ותרשום את התחנות שהם עוברים בדרך ואת המקום לאן שיגיעו לפני שתרד מהקרון. רחל נתנה לי את תמונתה ועל גבה רשמתי את התאריך ומס' הקרון. […]  כשהקרון חזר לגטו נכנסתי אליו וחפשתי בכל המקומות שסיכמתי עם רחל ואכן במקום אחד מצאתי".

לאן נוסעות הרכבות

חיים גורי כתב על רחל ביהם שיר. ב-1974, לקראת סיום העבודה על הסרט המכה ה-81, שמע על סיפורה, אך רק אחרי שנים נגלה לו במלואו. כשמלאו לו שמונים, לרגל ערב מחווה שאורגן לו כיוצר סרטים, החליט להביא את השיר ובכך את סיפורה של צעירה זו לתודעת הציבור.הוא פנה לבית לוחמי הגטאות וקיבל עותק של המכתב בפולנית בצירוף תרגום לעברית, וגם פרטים על הרטל, ששלח אותה למשימה.

קראתי את הדברים, אומר גורי, ודמי קפא. "חודשיים אחרי שהאמריקנים כבר פלשו לנורמנדי, אלה היו האנגלים, בנות הברית, יהדות הונגריה כבר הושמדה, בפולין כבר לא נשארו כמעט יהודים, הם לא יודעים עוד לאן נוסעות הרכבות! ושולחים את רחל, והיא כותבת פרטי פרטים". בכמה מערוצי הטלוויזיה השמיעו את השיר.

זמן קצר אחר כך צלצל הטלפון בביתו של גורי בירושלים. על הקו היה איש שהציג עצמו כבנו של מֶנֶק, סיפר שאביו נפטר לפני כשנה וחצי וקישר אותו עם אחד מחברי הקבוצה שחי בארץ. "אמור לי, באוגוסט ארבעים וארבע, לאחר שנתיים של השמדה גמורה, לא ידעתם לאן נוסעות הרכבות?", שאל אותו. "והוא אומר לי – לא. ואילו היינו יודעים לא היינו מאמינים. שמות התחנות שכתבה לנו נראו כאילו הן על הירח. והם קיבלו את המכתב וידעו לאן נוסעות הרכבות". גורי, שמאז נפגש עם ניצולי השואה באירופה חי את אימתם, לא חדל להשתאות גם אחרי שנים. את השיר כתב לפני שראה את המכתב. זה היה מין דבר שקינן אצלי, הוא אומר.

תאריך הלידה המדויק של רחל ביהם לא ידוע, גם לא תאריך מותה, בין אוגוסט 1944 לינואר 1945. רק בשנים האחרונות מולא ביד ושם "דף עד" ובו הפרטים המועטים הידועים על אודותיה.

על השיחה עם חיים גורי בספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית