טשרנה רייס, חוקרת עולם הצמחים, היתה אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים. כשהגיעה לארץ כבר היתה חוקרת ומרצה בעלת ניסיון בנושא פטריות ואצות. היא נולדה בוויניציה, היום באוקראינה, לרחל ושמואל רייס. אחרי סיום הגימנסיה למדה באוניברסיטה בז'נווה, בת 25, קיבלה תואר דוקטור למדעי הטבע, על מחקר בתחום האלגולוגיה (חקר אצות) הניסיונית, בהדרכתו של הבוטניקאי וחוקר האצות השוויצרי פרופ' רוברט שודא. במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה וניהלה בית ספר לילדי פליטים בעיר חוטין בברסביה. אחרי המלחמה החלה בקריירה אקדמית באוניברסיטה באודסה.
ב-1921 עברה לאוניברסיטת בוקרשט, שם הדריכה וחקרה במשך שמונה שנים הדריכה תלמידים בפקולטה וניהלה סיורים בוטניים בהם הכירו התלמידים את הצמחים. לאור העלייה במספר התלמידים העמידה האוניברסיטה לרשותה שני עוזרים, שסייעו לה בעבודות מעשיות וביצעו מחקרים בהדרכתה. בראשית שנות השלושים לימדה בשיעורי קיץ באוניברסיטה קלרמונט פרנד שבצרפת, בה הדריכה תלמידי מחקר ומורים. באביב 1934 הגיעה לירושלים.
היא היתה אחת מקרב החוקרים שהתקבלו אז לאוניברסיטה העברית והגיעו ממרכז אירופה במהלך העלייה החמישית. היא שלטה בצרפתית, גרמנית, רוסית ורומנית, ובבואה לארץ ידעה גם מעט אנגלית, איטלקית ועברית. במכתב המועמדות שלה ציינה שהיא מקווה שבתוך שלושה חודשים תשלוט בעברית ברמה שתאפשר לה ללמד בשפה זו. אחד החוקרים במחלקה היה אפרים קציר, לימים הנשיא הרביעי של מדינת ישראל. באתר המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלה מסופר שהיא ביקשה ממנו לתרגם את הרצאותיה לעברית, ובתמורה שיתפה אותה בממצאי מחקריה, שלימים השפיעו על מחקריו שלו.
בכל שנותיה של רייס באוניברסיטה העברית שיעור הנשים בסגל האקדמי היה נמוך. בסוף שנות החמישים, כשהיא כבר יצאה לגימלאות, שיעורן היה כעשרה אחוזים מכלל הסגל, רובן היו בדרגות נמוכות. "הכל לוקח זמן", אמרה בריאיון לעיתונאית רות בונדי במסגרת כתבה במוסף "דבר השבוע" על הפרופסורים הוותיקים של האוניברסיטה העברית.
רייס היתה האישה היחידה מקרב המרואיינים לכתבה זו. מטבע הדברים, בונדי שוחחה איתה גם על מקומן של נשים באקדמיה. רייס אמרה: "אכן, לנשים לא קל. כאשר קיבלתי את התואר פרופסור, האשה הראשונה שזכתה לכך באוניברסיטה העברית, אמר לי פרופ' קלויזנר: לא חשבתי שדבר כזה ייתכן באוניברסיטה עברית בירושלים. מאז נוספו עוד שתיים".
באופן רשמי, רייס לא היתה האישה הראשונה באוניברסיטה העברית שקיבלה דרגת פרופסור. קדמה לה פרופ' סופיה גצובה, רופאה פתולוגית. אך גצובה קיבלה את הדרגה אחרי פרישתה מן האוניברסיטה העברית בשנת 1939, ומתן הדרגה אף התעכב בשל פרוץ המלחמה. בונדי שאלה את רייס האם מיעוט הנשים בסגל האקדמי נובע לדעתה מדעות קדומות ביחס ליכולותיהן. רייס אמרה: "בעבר ודאי היו. אולי הוטב המצב". העלייה במספר הנשים הפרופסוריות היתה איטית, וגם בשנותיה האחרונות של רייס באוניברסיטה העברית היו נשים בודדות בדרגה זו, אף אחת לא היתה פרופסור מן המניין.
לשאלה מה היא אוהבת יותר, להרצות או לחקור, השיבה: "אני אוהבת מחקר, פירסמתי כבר שבעים עבודות, יותר משנות חיי, אבל הסיפוק הגדול זה תלמיד שהצליח". חלק מתלמידיה עבדו באוניברסיטה, אחרים במכון ויצמן. בונדי שאלה אותה כמה נשים יש ביניהם, "יש הרבה בחורות?". רייס ענתה בחיוב, והתייחסה לתכונות שמטבען נחשבות לנשיות מסורתיות. "כן, בבוטניקה היו תמיד הרבה תלמידות. בחורים אוהבים יותר עבודת שדה, פיסיקה, כימיה; בוטניקה, זו עבודה שקטה ליד המיקרוסקופ… צריכים הרבה סבלנות".
בונדי שאלה אותה אם הפרופסורים הוותיקים נפגשים מדי פעם. רייס סיפרה שיש מפגשים כאלה, וגם "הזמינו אותי הרבה פעמים, אבל מימי לא הלכתי". מדוע? "יש כל כך הרבה דברים אחרים". בקיץ נהגה לנסוע לצרפת או לאנגליה כדי להשלים את מחקריה. בריאיון סיפרה שקיבלה פנייה מחוקר צעיר מיפן שביקש ממנה שתדריך אותו במחקר על פטריות. מה יש לומר, כתבה בונדי בהומור האופייני לה, כל העולם פטריה.
רייס אהבה תיאטרון, ספרים ומוסיקה, בזמן הפנוי קראה ספרות יפה, במיוחד את צ'כוב. "יש לי עוד כל כך הרבה תכניות, עוד לחיים שלמים", אמרה. בונדי כתבה שזה היה המשותף לכל הפרופסורים הוותיקים שהיא ראיינה: "זה מה שנתן להם את קסם הזיקנה: שיש עוד כל כך הרבה תכניות". רייס היתה אז כבת שבעים. בונדי התקרבה אז לגיל ארבעים. כעבור עשרות שנים, כתבה העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי רשימה על עליבותה של הזיקנה, אחרי ששנות הקסם פגו.
בשנת 1965 הלכה רייס לעולמה. רוב חברי וחברות הסגל במחלקה שלה באוניברסיטה העברית שהכירו אותה מקרוב כבר אינם בחיים. פרופ' יעקב לורך, שבתחילת שנות החמישים מונה על ידה להיות אסיסטנט, זוכר אישה מרשימה. כן, הם דיברו, אבל לא על עניינים אישיים. בוטניקאים, הוא אומר, נסגרים בכוך שלהם. היום הסגל, ואולי גם הסטדונטיות והסטודנטים, אולי מכירים את פניה בדרכם במסדרונות, שם מוקרנת שמצגת שהכינה פרופ' רחל נחושתאי, ובו מידע על תולדות המחלקה למדעי הטבע.
היא לא הקימה משפחה. ב-15 במאי 1948 נהרגה אחייניתה בקרב בעיר העתיקה בירושלים. רחל זלצר-רייס התגייסה לשורות החי"ש (חיל שדה) שהיה אחד מכוחות ההגנה, ובהמשך הגיעה לגוש עציון. אחרי נפילת שיירת הל"ה חזרה לירושלים יחד עם קבוצת סטודנטים. בקרב אנשי לח"י היו מכרים וידידים שלה והיא הצטרפה לארגון. כינויה המחתרתי היה עפרה. במותה היתה בת 21.
רייס קלטה את אחייניתה בביתה בירושלים בשנת 1942, בזכות סרטיפיקט שאירגנה לה. שלוש שנים אחר כך התחילה רחל זלצר-רייס ללמוד מדעי הטבע באוניברסיטה העברית. בשנת 1949 יזמה פרופ' טשרנה רייס הענקת מלגה לסטודנטית או סטודנט מצטיינים בבוטניקה או זואולוגיה, שבמשך שנים הוענקה מדי שנה בחג העצמאות. רוב הזוכים במלגה היו נשים, אחת מהם היתה ד"ר אדית רמון, בוטניקאית ואחותה של רות בונדי.
תודה לפרופ' אהרון אורן ופרופ' רחל נחושתאי מהמחלקה למדעי הצמח והסביבה באוניברסיטה העברית ולאליה גלזר
תודה לגידי פורז מקו הדורות, דורון לייטנר ונילי גולדמן