היי שקטה

במותה היתה ליזה מאגון לאגדה. פעילותה בתור שליחה של המחתרת בגטו וילנה, עמידתה בעינויים במהלך מאסרה, הפתק ובו מילים אחרונות שכתבה והוברח לידיהם של חבריה וחברותיה לנשק ונסיבות הוצאתה להורג, ביום 17 בפברואר 1943, היו מרכיבים חשובים בהפיכתה לדמות מופת. המחתרת קראה כלי נשק על שמה, ונקבע שסיסמת הגיוס תהיה "ליזה קוראת!".

היתה בזה נחמה, כתבה חברתה רוז'קה קורצ'אק: "ליזה, שאינה עמנו, שהוציאה נשמתה, שגופה הושלך לקברות אחים שבפונאר ואף יישרף לאפר – ליזה קוראה. היא חיה שוב!"

היא גדלה ונולדה בווילנה בשנת 1920, היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", מדריכה וחברת הנהגה בקן. בימי מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש וילנה, היתה חברה ב"ארגון פרטיזנים מאוחד" (פ.פ.או) בגטו וילנה. כמו נשים צעירות אחרות במחתרות בגטאות השונים, היא היתה שליחה של המחתרת, תפקיד שכרך יציאה אל הצד הארי ואל הדרכים, בזהות שאולה. "פניה המחייכות, סמוקות תמיד", כתבה קורצ'אק. כאשר יצאה לדרכה, "נלווים אליה מבטי כולם אגב פליאה והערצה, מהולות בדאגה. דומה שהיא אינה מהרהרת בכך, ובחייכה אלי אומרת ברהיטות: להתראות!".

בספר "להבות באפר" סיפרה קורצ'אק, חברתה ל"פ.פ.או." על מאגון ועל פועלה כשליחה. היא תיארה את הנמרצות ואת קור הרוח שלה כשיצאה למשימות. בין היתר, המפקדה של המחתרת הטילה עליה את המשימה לצאת לעיירה אושמאינה, להזהיר את היהודים מפני אקציה ולהבהיר שמשמעותה מוות, לקרוא להתנגדות ולנסות לארגן את הנוער.

העברת מידע היתה אחת ממשימותיהן של חברות מחתרת בגטאות. חווקה פולמן-רבן, חברת הארגון היהודי הלוחם, סיפרה כיצד אחד מתפקידיה היה "להוציא את היהודים מאשלייה. לספר להם שיגיעו גם אליהן ויהרגו את כולם, שצריך לעשות משהו", ועל הקושי העצום לספר לאנשים את מה שהם לא רצו וכנראה גם לא יכלו לשמוע.

"האם יאמינו לה היהודים? והריהי מסבירה, מבררת, משכנעת שטומנים פח לרגליהם", כתבה קורצ'אק כשתיארה את המשימה באושמיאנה. "ליזה קוראת לבריחה, כל זמן שאפשר. היהודים אינם מאמינים לה". מאגון גייסה את הנוער, ש"עוד לפני ימים מספר היה מיואש, בודד וחסר מוצא", להצטרף לכוחות המחתרת.

היא נאסרה, כנראה בעקבות הלשנה. במשך שבוע נחקרה. חברי המחתרת ניסו לפעול לשחרורה. בעזרתה של אישה אחרת, הצליחה מאגון לשלוח מן הכלא פתק אל אבא קובנר. בפתק, קטן ומקומט, כתבה: "ברור לי מה מצבי עתה וסיכויי. אלא שקשה לי להסכין עם הרעיון שאותי יובילו לפונאר. אני שקטה. יודעת לשם מה אני נותנת נפשי. ברור לי שעושים אתם הכל למען שחרורי. אך עתה הכל כבר אבוד. […] אני לוחצת ידיכם, חזקו ואימצו. שלכם, ליזה".

הפתק היה ביטוי חד וקולע לרוח לוחמת, וחזר ונזכר כאשר סופר על מסירות הנפש של הלוחמים; בתוך כך הועלה שמה וזכרה של ליזה מאגון. "המעוּנָה למוות בידי הפאשיזם קוראת למלחמה, לחופש, לחיים", כתבה עליה חייקה גרוסמן, חברת מחתרת ובארץ פעילת ציבור ולימים חברת כנסת. בשנות החמישים מצאה רוז'קה קורצ'אק בפתקה הידועה של אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר שהיה כלוא בדמשק, הד לפתקה של מאגון בווילנה. להבנתה, שניהם ביטאו את שיא הטוהר והנאמנות – לחולייה הלוחמת, לעם.

בעדותו במשפט של אדולף אייכמן סיפר הפרטיזן ואיש הרוח אבא קובנר על סיסמת הקרב "ליזה קוראת". "לא אחד מחברינו נתן חייו על כך ועונה עינויי מוות, אך לא גילה סודות, והנה פה מונח תקנון הקרב שלנו, בו תמצא איזה דבר מוזר. סיסמת הגיוס היתה ליזה רופט, ליזה קוראת". כאשר הושמעה סיסמה זו, הסביר, חברי המחתרת לא פנו למקום מסתור, "כי הסתתרות פירושה בשביל אנשינו היתה זהה עם בגידה, אלא לצאת למקום שנועד לו מראש כדי לקבל שם נשק, נשק קר או נשק חם, להתגונן".

אב בית הדין, שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, שאל את קובנר: "יש לשם הזה משמעות מיוחדת?". קובנר, שחיכה לשאלה, אמר: "המשמעות המסתתרת מאחורי זה היא משמעות דמים". הוא סיפר על יציאתה לאושמיאנה, ועל הניסיון להזהיר, על העינויים שעברה ועל כך שלא גילתה דבר. גם הפעם העלאת שמה של ליזה מאגון ביטאה את הגילויי של הגבורה הקלאסית בתקופת השואה: התנגדות באמצעות אחיזה בנשק ונכונות למות במהלך פעולה.

נסיבות מותה של ליזה מאגון חיזקו זאת בכיוון ההפוך. היא לא מתה במהלך פעולה חמושה של המחתרת, אלא בפונאר. "לא אשכח לעולם את הימים שלאחר מותה, ימי אבל עמוק ודומיה, עד אותו זמן חשבתי, ששוב אין אנו רגישים לגבי המוות, שאף הוא קצרה ידו מלזעזע את לבותינו", כתבה קורצ'אק. "מה רבה אירוניית הדמים. ליזה – בפונאר. פעמה זה כוננות קרב כזו, ולא זכתה. וזה מה שכואב כל כך, יותר ממותה". 

הערך ליזה מאגון נכתב והועלה על ידי הסטודנטית והמורה אורית אטיאס בשנת 2014 במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה