הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.

בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן:

"הכיסופים להשתייך" מאת רות בונדי

"אני כאן על תקן ניצולת שואה ולכן אסתפק רק באומרי, שלמדתי ממנו הרבה: אף שחוויתי את תקופת ההסתגלות לארץ ויושביה בעצמי, הרי מרוב ריכוז על עצם הקיום, דברים רבים נעלמו מעיניי.

אני לא יכולה לדבר בשם ניצולי השואה שעלו ארצה עם קום המדינה בכללותם, כי כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו, תלוי בכוחותיו הגופניים והנפשיים, גילו, אופיו, השקפתו עולמו. לכן אני נאלצת לדבר בגוף ראשון מתוך תקווה, שחלק מדבריי אולי תואם גם את ניסיונם.

כבוגרת שלוש שנות גטו ומחנות לא היו לי ציפיות שמישהו בישראל יחכה לי בזרועות פתוחות וגם ההחלטה לעלות ארצה לא הייתה פרי שיקול מעמיק: כאשר המשאית שהסיעה אותנו, כמה אסירות ברגן-בלזן המשוחררות, לפראג, נעצרה על גבול בוהמיה וכולם ירדו ממנה ושרו בהתפעמות את ההמנון הצ'כי Kde domov muj, איה מולדתי, באותו רגע ידעתי: כאן לא עוד מולדתי, אני עולה לארץ-ישראל, לחיות בין יהודים.

אולם בהעדר סרטיפיקט, עצם המחשבה, שאני עלולה למצוא את עצמי שוב מאחורי גדר תיל, ללא שמץ של פרטיות, הרתיעה אותי. חיכיתי עד שאוכל לעלות באופן לגלי: באתי, יחד עם אחותי, במסגרת גיוס חוץ לארץ, במה שנקרא הבריגאדה הצ'כית. ישר מהאוניה הביאו אותנו למחנה צריפים, אז עוד סרפנד, שם שאלו אותי איפה הייתי רוצה לשרת ואני ראיתי את עצמי כנהגת ג'יפ. הביטו עלי וקבעו: "לפקידות". נתמניתי למזכירת קצין הקשר לבריגאדה הצ'כית, שהגיעה ארצה רק בראשית 1949, אחרי שהמלחמה כמעט הוכרעה.

לא היה לי מושג איפה אגור אחרי סיום שרותי בצה"ל ולא ידעתי ממה אתפרנס, אבל ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאית – ולא בעיתון אנגלי, גרמני או צ'כי, בשפות שבהן שלטתי, כפי שהופיעו אז בארץ, אלא עיתונאית עברית. לזה היה חסר לי רק פרט קטן: ידיעת העברית.

בחיפה, שבה שכרתי חדר כביסה לשעבר על גג בית ברחוב מוריה באחוזה, חדר של שני מטרים מרובעים, רק שלי, עם שירותים במרתף, שלוש קומות מתחתיי, אבל עם נוף נהדר על כל רכס הכרמל, פרחו שם כלניות ונרקיסים, הרגשתי עשירה. קלמן מילר, בעל המכולת בבית השכן, לא רק שמכר לי בהקפה, אלא במקרה הצורך אף הלווה לי לירה או שתיים.

בעזרת ידידה מגטו טרזין מצאתי עבודה כקופאית בסניף החיפאי של חברת הביטוח "המשמר", שם התנהלו החיים בגרמנית. הייתי בת מזל. הכרתי לראשונה בחיי במטבח הפועלים בחיפה את הקציצות החיוורות המתקתקות הנקראות גפילטע פיש, כבד קצוץ עשוי חצילים. טעמתי את המעדן בשם פלפל, אם היה לי כסף. לחם ותפוזים היו בשפע, על מה אנשים מתלוננים?

גיליתי שבישראל קיימים פרוטקציה ושוק שחור ורדיפת בצע, אבל "בדור הבא הכול עומד להשתנות", כפי שהנחתי ברוב אופטימיות בכתב. השארתי חברים בפראג, לא היה לי זמן לכתוב לכל אחד מהם בנפרד, כתבתי במכונת כתיבה Underwood, שהבאתי עמי ארצה, כעין עיתון בשישה עותקים, שקראתי לו משדות ישראל ויערותיה בפרפראזה על פרק בסימפונית וולטבה של סמטנה. עותק אחד נשמר אצל חברתי ליבה בפראג והוא עתה ברשותי. חזרתי וקראתי אותו לקראת הרצאתי היום: כתבתי בו בפרוש, כשנה אחרי עלייתי: "על אף הקשיים, לא הייתי עוזבת את ישראל אף פעם, אני מרגישה משתייכת".

ידעתי: הקושאן שלי על אדמת ישראל תהיה ידיעת העברית. בראשית שנת 1950 נפתח האולפן הראשון לעברית בחיפה. אבל לא נתקבלתי אליו, כי הוא היה מיועד לאקדמאים ולי היו רק תשע כיתות בית ספר יסודי. בחורה בריאה יכולה להצטרף לקיבוץ, לעבוד עבודה פיזית, אמרו לי. התחננתי: לבסוף קיבלו אותי כתלמידה מבחוץ, בתשלום (לשאר התלמידים האולפן היה חינם) של 15 לירות, הון עתק דאז, ולא הייתי לי הזכות לאכול את ארוחת הצהריים עם שאר התלמידים (אכלתי אתם בלי זכות). אבל היה שם המורה אברהם הלוי, איש העלייה השנייה, שהיה מורה לעברית של רחל המשוררת, והוא תיקן לי, בתוספת לשיעורים הרגילים, את השגיאות בחיבורים שכתבתי לשם תרגול.

אכן, שקלתי להצטרף לקיבוץ נאות מרדכי ובו גרעין של יוצאי צ'כיה, חברי תנועת הנוער הצופי החלוצי אל- על, אליה הצטרפתי בפראג אחר הכיבוש הגרמני. נסעתי בטרמפים הגלילה, מזכיר הקיבוץ קיבל אותי לשיחה. אמרתי לו, שאני מוכנה לעבוד בכל עבודה שתידרש, אני רק הייתי רוצה הבטחה, שאוכל, אחרי שמצבו של הקיבוץ ישתפר, לעבוד גם בעיתונות הקיבוצית. "את לא תעמידי שום תנאים ותעבדי בכל מקום שייקבע לך", הייתה התגובה. אמרתי תודה רבה והלכתי. עד היום אני אסירת תודה לו: אני לא מתאימה לקולקטיב.

כיום מקובל לראות את השלילה ביחס בני הישוב לניצולי השואה. אכן, נתקלתי באטימות, קטנוניות, התנשאות ואף ניצול, אבל מצד שני, תמיד היו יחידים שהיו מוכנים לעזור, בעצה, בהמלצה, במקלחת חמה (שלא הייתה לי). ידעתי מניסיוני, שבני אדם לא מלאכים. ובעיקר: הייתה בי התפעלות מהצברים האגדיים, אף שמרבית האנשים שאותם פגשתי לא היו דומים להם בכלל ונראו סתם יהודים.

למה אני מספרת כל זה? אנשי היישוב היו קשוחים, כי החיים היו קשים – קשוחים בייחוד לגבי עולים חדשים, כולל ניצולי השואה – ולא במיוחד לגביהם. איש לא שאל אותי ולו שאלה אחת על ניסיוני בשואה ולי לא היה כול רצון לדבר עליו; גם בינינו, חברי תנועות הנוער לשעבר, לא דיברנו בעת פגישותינו המזדמנות על העבר. לא הייתה השתקה: השתיקה הייתה צורך הדדי.

אולי מפליא הדבר: עבדתי בבית "דבר" שלושים שנה, במשך כל התקופה איש מחברי מערכת "דבר השבוע", והיינו חברים, מעולם לא שאל אותי משהו בנושא השואה, אני מניחה שבעיקר מתוך מבוכה. היחידים, שבאמת רצו לשמוע, להבין, היו חיים גורי ואורי צבי גרינברג, שעמם נפגשתי במסגרת עבודתי כעיתונאית. לבתי טל מעולם לא אמרתי: "את זה תביני כאשר תהי גדולה יותר", עניתי על כל שאלותיה; השואה לא הייתה בביתנו טאבו, אך גם לא רבצה מעליו כעננה. אף שמאוחר יותר טל הודתה, שבילדותה הייתה מעדיפה אמא פלמ"חניקית על ניצולת שואה, בעיקר בגלל העדר של משפחה רחבה, שפירושה יותר מתנות לחגים וליום ההולדת.

אבל הקדמתי את המאוחר ואני חוזרת לשנים הראשונות: ההתמודדות שלי עם יחס הישראלים לשואה באה רק אחרי חבלי הקליטה וההתאקלמות של עולה חדשה. היה על זרועי מספר מאושוויץ, דווקא קטן ונאה, כי נתתי לאסירה הפולנייה המקעקעת את הסוודר הכחול – האדום שלי, כדי שתעשה לי מספר יפה. פשוט, לא היה לי מושג על טיב המקום שאליו הגעתי. אבל כאן, בישראל, שבה חודשים כה רבים הזרועות חשופות, ביקשו אנשים באוטובוס, בחנות, בדואר לדעת, איך זה שנשארתי בחיים כאשר יקיריהם לא שרדו, ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה? הרי נותרו בחיים – לדעת רבים, כולל בן גוריון – רק האכזריים ביותר, שידעו לדרוך על גוויות. המספר על זרועי העניק לזרים רשות לחדור לחיי הפרטיים.

הושארתי עם סיום הלימודים באולפן כמורה לקבוצה של מתחילים גמורים, שאף לא ידעו אות עברית, והמורים בעלי יידע וותק נואשו מהם. באולפן התחלפו כל שלושה חודשים מאה תלמידים, המספר חשף אותי בפניהם. ואז, בסוף 1950, התחלתי גם לעבוד בסניף החיפאי של עיתון "הדור", עיתון אחר הצהריים של מפא"י, שהיה אמור להתחרות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". אל מי שלא ניגשתי, כדי לקבל ממנו ידיעה, מיד ידע עלי יותר מאשר ידעתי אני עליו.
החלטתי להסיר את המספר; לא הייתי זקוקה לו כדי לא לשכוח את קציר המוות. רופא בסניף קופת חולים בהדר הכרמל, שאליו פניתי, מלמל משהו על "אות כבוד", אבל לבסוף חתך פיסת עור, תפר כמה תפרים וזהו. נשארה צלקת זעירה. מעולם לא הצטערתי של שהסרתי את המספר. הוא היה כשלט. דרך אגב, מעיתון "הדור" פוטרתי אחרי כחצי שנה, מהיום למחר, משום שסירבתי להצטרף למפא"י, סירבתי לא מתוך התנגדות אידיאולוגית, אלא מתוך עיקרון, שכיום נשמע ממש אינפנטילי: "אני לא מצטרפת למפלגה בגלל פרנסה".

התחלתי להבין: יש שורדי שואה, שנותרו בחיים במזל, במקרה, ויש גיבורי השואה, שאחזו בנשק, לוחמי מרד בגטאות, פרטיזנים; הגבורה נמדדה רק דרך קנה הרובה. גבורת אמהות שהיה להן הכוח הנפשי להניח את ילדן הפעוט על סף בית זר, אומץ לבן של אחיות שטיפלו בחולי טיפוס בסכנה לחייהן, מסירות בנים ובנות, שלא רצו לעזוב את הוריהם בשעתם הקשה – כל זה לא נחשב. לכן גם נקבע שם יום הזיכרון הכללי כ"יום השואה והגבורה", כאילו אלה שני דברים נפרדים, שואה מכאן וגבורה מכאן. עד היום אני שומרת טינה לאבא קובנר על הביטוי היהיר "כצאן לטבח" וממנו צמחה השאלה החוזרת: "למה לא נלחמתם?". נשמרו תצלומי טרנספורט מהונגריה המגיע לאושוויץ: הנשים בהריון, האמהות מוקפות ילדים, הסבתות שעוזרות להן, הזקנים בכובעים, ההמון הנבוך: במה יכלו להילחם?

אבל לוחמי הגטאות היו דרושים קודם כל לישוב, גם כדי להשכיח את העובדה, שבימי מלחמת העולם השנייה לא עמד גורל יהודי אירופה הכבושה במרכז התעניינותו. וגרוע מכול היה היחס הכוללני לחברי מועצות הזקנים בגטאות, לנציגי היהודים מול השלטונות הנאצים כמשתפי פעולה עמם, כאילו כולם היו עשויים מקשה אחת. הרי לפחות חלק מהם יכלו להציל את עצמם, פעלו מתוך תחושת אחריות לכלל, כדוגמת יעקב אדלשטיין, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בפראג, שוויתר על רישיון עליה ונשאר עם יהודי הפרוטקטוראט צ'כיה ומורביה, מפני שלדעתו חלוציות פירושה לא רק חריש אדמות ארץ ישראל, אלא גם עזרה לעם היהודי בעת מצוקה, שהוצא להורג יחד עם אשתו ובנו באושוויץ.

באותן השנים הראשונות הבטחתי לעצמי: כשאוכל, כשיהיה לי הכוח, אכתוב ספר, שיבהיר לישראלים עם מה היו חייבים להתמודד הלכודים תחת שלטון האימה. לקח לי שלושים שנה עד שהייתי מסוגלת לכך. רק אז, בעת המחקר לספר אדלשטיין נגד הזמן, גיליתי את כל המשפטים הקדומים, החששות הכבדים בהם צפו נבחרי הישוב לבואם ארצה של "שארית הפליטה" כפי שנהגו לומר אז, כאבק אדם, כחומר ירוד שחובה לחנך אותו, אבל אז כבר לא לקחתי ללב: מוטב כך מאשר רחמנות.

הנה, רציתי להיות ישראלית, להשתייך כולי, לא הצטרפתי לשום לאנדסמנשפט, לא הייתי מוכנה לקבל פיצויים מממשלת גרמניה (אף שתמכתי בהסכם השילומים למדינת ישראל), משום שנדרשה הצהרה על השתייכות לתחום התרבות הגרמנית, ואף על פי שלמדתי בבתי ספר גרמניים, לא רציתי להשתייך לאותה התרבות, שרצחה את הוריי. לא הבנתי איך מישהו בישראל יכול לנסוע במכונית פולקסוואגן, ששמה הוענק לה על ידי היטלר, לא הבנתי גם את החרם על מוזיקה של ואגנר בנימוק שניגנו את יצירותיו במחנות – ולא היא, בשערי המחנות ניגנו מנגינות של יוהאן שטראוס, להאר, סופה, שירי לכת קצביים. לא היה בי שום דחף לנקמה בגרמנים, כי היא לא הייתה מחזירה ולו ילד יהודי אחד לחיים; רק לא רציתי שום מגע עמם.

הכול התקומם בי, כאשר במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם הועמדו כמה יהודים למשפט על ששימשו קאפו או בתפקיד אחר בגטו או במחנה. נוכחתי באחד המשפטים ככתבת "דבר" בחיפה – ליתר דיוק בתור מה שמכונה leg-manבאנגלית, דהיינו אשת רגליים, שתפקידה היה לעבור כל כיום ברגל לאורך נמל חיפה ולגשת לעירייה, להסתדרות ולבתי משפט ולאסוף ידיעות עבור שני כתבי העיתון הקבועים. בעת דיוני המשפט בא לי לזעוק: איך אתם, שישבתם בבית, בחיק משפחתכם, בשובע, מעיזים לשפוט את מי שניסה לשרוד, אולי להציל את משפחתו מהקטל האיום?

אולם יותר מכול הרגשתי את הניכור בעת משפט קסטנר, ליתר דיוק משפט מלכיאל גרינוואלד, שהפך למשפטו של ישראל קסטנר, אשר הציל יותר יהודים מאשר כל הצדקנים גם יחד: איך מעיז שמואל תמיר לתקוף אותו בחורמה והשופט בנימין הלוי לדבר על מי "שמכר את נשמתו לשטן", לראות אשמה בכך, שכלל בטרנספורט לשווייץ גם את בני משפחתו? ומי לא היה עושה את אותו הדבר? והנה, כעבור זמן מה ניהל תמיר, בדיוק כמו יהודי הגולה הבזויים בעיניו, משא ומתן עם האויב לפדיון שבויים ונכנע לדרישותיו.

ולמרות כל כוונותיי להינתק מן העבר, השואה קבעה חלק ממסלול חיי גם כאן, בישראל. בעקבות כתיבת הביוגראפיה של יעקב אדלשטיין ובו-זמנית תרגום החייל האמיץ שווייק של האשק, כדי לא לשקוע בדיכאון, מסתבר, שאין בישראל חוקרים של יהדות צ'כיה, בייחוד בתקופת השואה, בגטו טרזין או טרזיינשטאט, כפי שנקרא בגרמנית, ואין כמעט מתרגמים מצ'כית לעברית – שני התחומים שבהם אני עוסקת מאז שעזבתי את "דבר השבוע" לפי 28 שנה.

משפט אייכמן שינה הרבה, אף שחלק מן העדויות בו לא היה לו כל קשר לאייכמן והן נועדו קודם כל לחיזוק האומה; אני השתניתי, הזמנים השתנו, ראיית השואה השתנתה. נסעתי לגרמניה להרצות בפני תלמידים וקוראים, יש לי ידידים בגרמניה, מתוך היתר שנתתי לעצמי, שאין להאשים נכדים במעשי סביהם. אולם אני עדיין לא מסוגלת למסור מה שמכונה "עדות אישית" בבתי ספר ואני מלאת הערכה לניצולי השואה שעושים זאת דרך קבע. אני מעדיפה להסתתר מאחורי חומת המחקר על נושאים מוגדרים כמו מעונות ילדים בגטו טרזין או מחנה המשפחות בבירקנאו.

העבר משתנה כל הזמן בהתאם למשקפי ההווה, השתנתה גם תדמית ניצולי השואה בישראל: עם בואם נראו כנטל כלכלי, עם קבלת הפיצויים מגרמניה כעשירים, בעשור האחרון התהפך הגלגל: כיום ידוע, שהם מסכנים וזקוקים לעזרה. אבל אנחנו, שעלינו בשנים הראשונות אחרי השחרור, כאנשים צעירים, הכינו שורשים, הקמנו משפחה, תרמנו משהו בעבודתו, יש לנו פנסיה, דירה – ותלאות הגיל אינן ייחודיות רק לנו. מי שזקוק לתמיכה כספית, למשענת, הם שורדי הכיבוש הנאצי שעלו ארצה בשנים מאוחרות יותר, בעיקר מברית המועצות, לעתים בגיל מבוגר ולא צברו זכויות פנסיה ומתקיימים לעתים על ביטוח לאומי בלבד – והם לא תמיד זוכים לסעד. האטימות לא נעלמה.

אם בעשורים הראשונים למדינה דחו העיתונים כל סיפור הקשור בשואה ליום האחד שהיה מיועד לה, שהכול נדחס לתוכו, כדי לזכות שנה תמימה למנוחה, הרי כיום ידיעות ומאמרים ותכניות בנושאי השואה מתפרסמים ומשודרים לאורך כל השנה. אך עם השנים חלה גם זילות בשימוש במונחים מימי ההשמדה – נאצים, היטלר, גבולות אושוויץ, יודנריין – ובעיניי זה חילול נורא, דווקא משום שהמשתמשים בהם יהודים כנגד יהודים, חילול גרוע יותר מהכחשת השואה מצד שונאי היהודים. ואם אני כבר מדברת על מה שמרתיע אותי: מה שנקרא מצעדי החיים לאושוויץ, עם נפנוף הדגלים והנאומים הפטריוטיים נוסח: "אמנם הייתה שואה, אבל עכשיו יש לנו מדינה". למחנות השמדה צריך לגשת בענווה, על קצות האצבעות.

אנחנו, ניצולי השואה, כלל לא ידענו, שעברנו טראומה, המילה לא הייתה אז בשימוש, למזלנו איש לא ריחם עלינו וגם אנחנו לא ריחמנו על עצמנו. בניגוד לדעה המקובלת של חוקרי השואה על כל היבטיה, אני מעולם לא הרגשתי רגשי אשמה על שנותרתי בחיים, רק חובה להשתדל שהנרצחים לא יישכחו, רצון לא לבזבז את השנים שזכיתי להן, לדחוס לתוכן כל מה שרק אפשר. גם הרצאות, אף שאני מעדיפה לכתוב".

הרצאתה של רות בונדי "הכיסופים להשתייך" התקיימה במסגרת ערב עיון לספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית ב-12 בינואר 2011 במרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל אביב

כרמל נצר, נכדתה של רות בונדי, וחבריה למופע "בירה ונזכירה"

לאתר של רות בונדי