פורסם בהארץ, מוסף ספרים

הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

למראית עין, זהו סיפור קלאסי על אם המטלטלת את עצמה ואת בתה בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מהבת. אך ספר זה אינו רק על פרידה שביסודה מחיקת זהות ואימוץ חדשה תוך הסתגלות לתרבותיות זרות, אלא על התנגשות בין זהויות במובן הפשוט ביותר של המילה. זה קורה לאו דווקא כשהאם אמרה לבתה שמעכשיו היא פולנייה והחליפה לה את שמה הפרטי, אלא כשהודיעה לה שמעכשיו "אני לא אמא שלך" אלא דודה.

מרגע זה הופכת האם לנוכחת-נעדרת בחיי בתה, שיחסיה עם אמה ממוקמים בקצוות: אהבה או תיעוב, זעם או אדישות, כמיהה או סלידה.המעברים מבטאים טלטול סדרי העולם, למשל כשהילדה מדריכה את אמה לכרוע ברך בכנסייה ובכך אולי מצילה את חייהן.

היפוך תפקידים זה, כפי שהגדיר אותו חיים גורי בקשר לסיפורים משפחתיים אחרים, מלמד שהשואה היא בבחינת סוף הציוויליזציה. התמודדות הילדה מכמירת לב, כשהיא נאחזת בחפצים כשטר ביטחון: "אמא שוב נעלמה לי, אבל ידעתי שהיא תחזור, כי המזוודה שלה נשארה בחדר עם כל הדברים שהיא אוהבת".

הילדה לא החשיבה עצמה בתור אחד הדברים האלה. כך גם כשהאם אינה אמה: "לא פחדתי להישאר לבד, כי כל הדברים של דודה לולה היו פה בחדר, אז היא בטח תחזור". המסרים שקולטת הילדה בחושיה יצרו דיסוננס לאישוש: "לדודה לולה היה ריח של אימא שלי".

בדומה לסיפורים רבים על ילדים בשואה, הדמות הבוגרת הדומיננטית היא האם. זאת הן לנוכח חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים והן לנוכח מדיניות הכיבוש הגרמני, כשגברים נלקחו ראשונים או חדלו לתפקד. זהו האב, שהוא הכי בעולם, ובלכתו (בפרק השני הוא מת פתאום) הלך האור. אחר כך נרמז למה: הילדה שומעת את האם מספרת שבעלה "היה איש חשוב ומכובד" והגרמנים מינו אותו להיות "אחראי לזה שהיהודים לא יברחו". הוא לא עמד בזה ולבו נדם. את המילה יודנראט הס מלהזכיר. גברים אחרים משמשים דמות אב, מאכזבת ומרוממת. סטשק, שבביתו נמצא מקלט, הוא בעצם משתף פעולה שגם תוקף את הילדה מינית. עם הזמן אימצה כאב את ישו. 

על כן גיבורת הספר היא האישה שבתקופת השואה גילתה גבורת עילאית כשהצילה את בתה במחיר נורא. המוטיבציה להישרדות מביאה אותה לבגוד בייעודה, כשהיא דוחה את בתה מעליה. דחייה זו מתבטאת באופן ממשי וסמלי כשהשליכה אותה לתוך קרון רכבת נוסעת. גם באקט זה יש היפוך: מרבית הסיפורים על ילדות ואמהות בשואה משלבים סצנה מזעזעת בה האם משליכה את הילדה מחוץ לרכבת. הילדה שורדת אך מבינה ש"אמא שלי היא אמא רעה. כי היא לא רוצה אותי ולא אוהבת אותי". זהותה של גיבורה זו כאם כה מוחלטת, עד שלא ידוע מה שמה האמיתי. הילדה עצמה שכחה אותו.

לעומת האם, לילדה ארבעה שמות. טוֹלוּנְיָה נתנו ההורים כשנולדה, אוֹלֶנְקָה קבעה אמה כשניתקה אותה מחבל הטבור המטאפורי. טֶרֶסְקָה נקבע בידי הילדה, שהודיעה לאמה: "זה השם שבחרתי, שם שאני אוהבת". האם מעקמת את האף אך אין לה ברירה. היא יצרה לבתה זהות חדשה כדי שתישאר בחיים, עכשיו הבת יוצרת זהות חדשה כדי שתוכל להמשיך בחיים. בסוף מי שיקבע את שמה הוא גבר: רפי, המורה בקיבוץ.

על אף שהכותבת אינה צעירה, הסיפור מושמע מפי המספרת כשהיא כבת ארבע עשרה. לעתים זה מוסיף לספר ממד של אמינות: למשל, המעברים אינם מוצגים מפרספקטיבה של זמן ועל כן בכל מקום יש פוטנציאל לבית קבע. כך מלמדות כותרות הפרקים, שמתייחסות למקום כבית ולא תחנה, כמו הבית של אבא ואימא, הבית של סבא וסבתא, הבית הגדול, הדירה או בית השמיכות – בית ארעי שיצרו ילדים וילדות בעצמם, ולבסוף – הקיבוץ.

אך ההחלטה לספר מבעד לעיני ילדה הניעה את המחברת לנקוט בסגנון מתיילד. הספר טעון סמלים שאין אתגר בפענוחם, ברוח ספרות הילדים שמנכיחה את מוסר ההשכל כשהוא זועק מכל עמוד. הספר נפתח בהמרת הצלב שתלוי על צווארה והחלפתו במגן דויד; בתיאורי הילדות המוקדמת אי אפשר שלא לחשוב על פרויד; בבדידותה יונקת הילדה חלב מעטיני פרה; הפרפרים שהיא מציירת בצבעי מים מזכירים את הפרפרים שלא היו בגטו טרזין.

המסע לארץ ישראל מסומן בשיר הפרטיזנים, ובשמות חברותיה החדשות, צביה ופולה, מהדהדות דמויות מופת מימי שואה ותקומה – גיבורת מרד גטו ורשה ואשתו של ראש הממשלה הראשון. ריחה של הארץ הוא ריח פריחת התפוזים. אמנם הילדה רוצה להישאר בפולין ויהודים הם מכוערים ומסריחים, אך הציונות מנצחת.

מלחמת העולם השנייה נמשכה שש שנים, פרק זמן משמעותי בחיי ילדה, ועל כן זהו סיפור על התפתחות והתבגרות. בתחילתו היא כבת ארבע וחצי ולקראת סיומו כבת שתיים עשרה. האיורים אינם משקפים זאת: בראש כל פרק מופיע אותו איור יפה של נורית צרפתי, ובו ילדה בעלת צמות יושבת על הקרקע, נשענת על מזוודה ולצידה צרור. זה משקף היטב את תוכן הספר, אך לא מבטא תהליך.

סטטיות מתבטאת גם בסגנון: ניכר מאמץ לכתוב בלשונה של ילדה, ודאי כדי להתאים את הספר לקהל צעיר. אך למרות שהספר חושף את מהירות התפישה של הילדה וברור שהיא מתבגרת, למשל כשגילתה ש"טוב" ו"רע" הם מושגים פשטניים ובעיקר כשהבינה ש"אפשר לשנות סיפורים", המישלב ועושר השפה קבועים, כשל בת שמונה.

ייתכן גם שזה מה שהניע את המחברת לא לחתום את הספר באפילוג האופייני לספרים של ניצולות, שיגלה גם להורים של הקוראים מה קרה לאם ולבתה בשנים הבאות ובכך יחזק את אמינותו כמבוסס על סיפור אמיתי. ההקדשה מלמדת שתרצה-טרסקה-אולנקה-טולוניה היא סבתא לשבעה אך לא יותר מזה, ואולי חבל.   

פורסם בהארץ ספרים, סיפור שואה על שם ובת בין מקום מחבוא אחד למשנהו, 26 בינואר 2014