10 המלצות קריאה ואחת לשנה הבאה

היום לפני עשר שנים פורסם פה הפוסט הראשון, ביקורת על ספר שכתבה אישה שעברה את השואה. מאז פורסמו יותר מ-200 פוסטים. לכבוד יום ההולדת, הנה עשר המלצות קריאה, ואחת לשנה הבאה:

1. גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בית וילדים, שפורסם בהארץ, הוא אחד הפוסטים שהביאו ממצאים ראשונים של מחקר על האישה הידועה ביותר בתקופת השואה. עוד אחד כזה הוא אז מנגד יצאו נערה ונער על מרים שחור, חברת פלמ"ח שנהרגה בתשעה בדצמבר 1947, ומותה חולל שינוי במדיניות בנושא לוחמת נשים בקו ראשון.

אנה פראנק

2. סופרת פוסט מס' 2 הוא אחד הפוסטים שבודקים כמה-כמה, במקרה הזה כמה רחובות על שם נשים (מעט) בהשוואה לגברים (המון) או מתריעים על מחיקתן מן המרחב הציבורי, כמו הגשר על שם יהודית מונטיפיורי, או מזכירים לנו להסתכל על מה שנמצא מתחת לאף.

3. יופי של סיפור (שואה) חושף מעט מסיפורה של להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ

עם ההודעה על זכייתה של פרופ' דונה סטריקלנד בפרס נובל התגלה דבר מפתיע. בעוד האקדמיה המלכותית השוודית למדעים דנה ומצאה אותה ראויה לפרס היוקרתי ביותר בעולם, עורכים ב"ויקיפדיה: האנציקלופדיה החופשית" דנו ומצאו שאינה ראויה לערך באנציקלופדיה שלהם. לרגע היה נדמה שפרט זה דחק הצידה את הסטטיסטיקה של שיעור הנשים מקרב הזוכים בפרס נובל ומספרן הכולל (49); את מספר הזוכות בפרס נובל לפיזיקה (סטריקלנד היא השלישית אחרי מארי קירי, שזכתה פעמיים, ב-1903 וב-1911, ואחרי מריה גופרט-מאייר, שזכתה ב-1963); ואת משמעויותיו בנוגע למקומן של נשים במדע. 

פרופ' דונה סטריקלנד / מקור: University of Waterloo

נדמה היה שבכוחו של הסיפור הזה אף לשחוק משהו בדימוי של ויקיפדיה כמיזם שוויוני, חופשי ופתוח. אך כל עוד הדבר נותר בגדר אנקדוטה, סופו להיבלע בתהומות הניוזפיד, עד האשה הבאה. הסיפור על הערך "דונה סטריקלנד" בוויקיפדיה הוא ביטוי אחד למקומן של נשים בעולם, כפי שהוא משתקף במרחב שמצטייר כליברלי ונאור, במקרה הזה מאגר מידע חינמי, ותיק ופופולרי ביותר. להמשיך לקרוא ←

מלון זלצר או "הזלצרית" היו שניים מכינוייו של מקום ידוע במושבה רחובות בראשית המאה העשרים, אליו באו אנשי העלייה השנייה, ביניהם א"ד גורדון ורחל המשוררת (בלובשטיין), לאכול ולפעמים גם ללון. המקום של פייגֵה זלצר, כך סופר, "היה כעין כלבא שבוע"; גם מי שלא היה כסף בכיסו לא יצא משם רעב.

פייגה זלצר 1952-1854

מן המקורות המועטים עליה מצטיירת דמות אישה עצמאית ונחושה, נדיבה ומעשית, שהיתה ידועה במושבה רחובות לא פחות מבעלה, יעקב זלמן זלצר, שנהג בדיליז'נס. עצם ההקבלה בינה לבין חותנו של רבי עקיבא מלמדת על כך, אך לא רק היא.  להמשיך לקרוא ←

פוסט אורחת מאת עיינה הלפרן

בתור עובדת סוציאלית וחובבת היסטוריה, תמיד תהיתי לגבי העבר של המקצוע בו בחרתי, ובתור פמיניסטית – לגבי מקומן של הנשים המייסדות. שמתי לב שמדובר בסוג של קופסה שחורה, ומלבד בודדים, רוב המחקרים שעסקו ישירות בהתפתחות המקצוע בישראל עוד בימי טרום המדינה התייחסו בעיקר להיבטיםארגוניים ומערכתיים מבלי להתעמק בדמויות הנשים הפעילות באותה עת. חסר זה אינו מפתיע, לצערי. עובדות סוציאליות הן נושא שנוי במחלוקת. דימויין הציבורי והתקשורתי מבטא בעיניי את הדיכוטומיה המוכרת והעתיקה של אישה "טובה", הנתפסת כטהורה ומתקשרת עם אימהוּת, למול אישה "רעה" הנתפסת כפתיינית ומניפולטיבית ומתקשרת עם רוע.

באותו אופן מצטייר דימוין הציבורי של עובדות סוציאליות, אשר נעות בין שליחוֹת אימהיות המקריבות את עצמן למען אחרים על חשבון תנאי עבודתן ומשכורתן, לבין "חוטפות ילדים" אשר עושות שימוש לרעה בסמכויותיהן או לחילופין אדישות ולא מתערבות מספיק – הרי הן אמורות להיות חמות ואימהיות. להמשיך לקרוא ←

חסיה פיינסוד-סוקניק היתה מחלוצות החינוך העברי בארץ-ישראל. היא הקימה את הגן העברי הראשון בירושלים, הכשירה גננות, פיקחה על גנים, עמדה בראש מועצת הגננות וניהלה סמינר למורות. היא היתה חברה בהתאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, חברה באסיפת הנבחרים וצירה בקונגרסים הציוניים. באחד מימי האביב של שנת 1921, בעבודתה כמפקחת, הגיעה לביקור בגן בו למד בנה, יגאל ידין (סוקניק). בתום הביקור אמרה כדרך אגב כי בדיוק היום מלאו לו 4 שנים. הגננות לא נשארו אדישות. היתה זו אחת הפעמים הראשונות שחגגו יום הולדת בגן עברי בארץ, אולי הראשונה.

חסיה פיינסוד-סוקניק 1968-1889

הגננת הניפה את הפעוט 4 פעמים, כמספר שנותיו. כולם מחאו כפיים וקראו 4 פעמים הידד! הן סידרו משחקים במעגלים, וחילקו את הילדים והילדות לקבוצות של ארבעה. חסיה פיינסוד-סוקניק, עכשיו על תקן אימא של יגאל, ניגשה לחנות הקרובה וקנתה לכולם סוכריות. אחרי המשחקים, הגננות חילקו לכל ילד וילדה בגן 4 סוכריות. בזה נגמרה החגיגה. להמשיך לקרוא ←