לסיפורים על מלכות יופי יש בדרך כלל קו עלילה אחיד: נערה מתגלגלת איך שהוא לתחרות, לפעמים ללא ידיעתה, מגיעה לשלב הגמר, זוכה באהדת הקהל והשופטים, והיא בכלל לא ידעה שהיא יפה כזאת.
ציפורה צברי מתראיינת לירון לונדון
לא כך היה במקרה של ציפורה צברי, שבשנת 1928 זכתה בתחרות היופי "אסתר המלכה העברייה" של העיר תל אביב, תואר בו השתמשה כמקפצה לקריירה בינלאומית; היא רצתה להיות שחקנית קולנוע. להמשיך לקרוא
את רינה וייס הכרתי בפעם הראשונה כשישבתי בארכיון השבועון "לאשה". בשונה מכלל העיתונים האחרים בעברית שראו אור בישראל בשנות החמישים, עיתונים יומיים וגם שבועונים כמו העולם הזה וירחונים כדוגמת דבר הפועלת, גיליונות שבועון הנשים שהיה נפוץ עוד בשנותיו הראשונות לא נמצאו באולם העיתונות בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב אותו פקדתי מדי בוקר. למעט הספרייה הלאומית בירושלים, גיליונותיו נמצאים גם בספרייה העירונית של תל-אביב, אך גם בבית אריאלה לא כל הגיליונות נשמרו, וגם אלה, לאחר דפדופים בלתי זהירים כבר מחשבים את קיצם לאחור. במערכת "לאשה" הרשו לי להיכנס לארכיון ולעיין בגיליונותיו. בעבור מי שחוקרות וחוקרים את החברה בישראל באותן שנים מדובר על מקור חשוב ביותר, אך לא בעיני כולם. לפני כמה שנים כשהצגתי ממצאי מחקר שהתבססו על טקסטים שהופיעו ב"לאשה" רמזו לי באוניברסיטה שזה לא הכי רציני, בטח לא כמו דברי הכנסת או פרוטוקול ישיבות ממשלה. "לאשה"? נו, באמת.
סגנית מלכת היופי וסגנית מיס עולם / אתר לאשה
באמת. "לאשה" הוא אוצר בלום, ולא רק מפני שהפמיניזם נגלה לעיני המתבוננת גם ובעיקר מפרספקטיבה היסטורית. ידעתן, למשל, שבשנות החמישים הופיע בו מדור קבוע שסיפק ייעוץ משפטי לנשים, בין היתר בנוגע לאפלייה המובנית בחוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953? מהמרת שלא. זאת לא רק מפני שגם עיתוני נשים אחרים שהופיעו אז גם הם עסקו בנושאים של טיפוח הגוף. אם סבתא שלכן גרה בתל-אביב תשאלו אותה אם היא שמעה על האחיות נינה בלה.