נשים ישראליות ידעו שכוחן טמון בהתלכדותן כאימהות. זה גם היה מקור חולשתן

פורסם במוסף הארץ

למחרת הגשם הראשון של חורף 1956 הקדימה רבקה גובר לצאת מהבית. היא היתה בדרכה לבית הספר שאותו ניהלה בחבל לכיש. הרחוב היה ריק. פתאום שמעה צעקות של אישה. היא רצה בעקבות הקול. בקצה הרחוב עמד טנדר ובו אישה צעירה שעמדה ללדת. הטנדר לא הניע, הנהג מיהר להזעיק אמבולנס, ובינתיים הצירים גברו. יחד עם שכן ופועל שעבר ברחוב, סיפרה גובר, "עשינו 'אלונקה' מידיים שלובות, הבאנו אותה לביתי והשכבנוה במיטתי. כעבור רגע הרימותי אף אני את השלל היקר — בת פעוטה".

רבקה גובר 1954 / בוריס כרמי אוסף מיתר הספרייה הלאומית

כך נולדה תינוקת על מיטתה של "אֵם הבנים" רבקה גובר, ששכלה כמה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, את שני בניה — סגן אפרים גובר, בן 21, שנפל ב–26 במרץ 1948, וטוראי צבי גובר, בן 17, שנפל ב–8 ביולי אותה שנה. היולדת והתינוקת פונו לבית החולים. האב, עולה מתוניסיה, נשאר עם גובר ורצה לעזור לה לסדר את הבית. הם הרימו כוסית והוא ביקש ממנה לתת שם לתינוקת. היא הציעה לקרוא לה דבורה, על שם אמו של הרמטכ"ל משה דיין. להמשיך לקרוא ←

בעקבות המורה החלוצה מלכה קולודני פיש

מלכה קולודני לבית פיש הייתה מהנדסת כימיה, בגיל 23 סיימה את לימודיה בצרפת. שלוש שנים אחרי כן עלתה לארץ-ישראל עם בן זוגה. נולדו להם שתי בנות. כשהבת הבכורה הייתה כבת שנתיים וחצי, קולודני התאלמנה. כדי להתקיים עבדה בחנות מכולת, מדי בוקר השכימה בשעה ארבע כדי לסחוב ארגזים ולמלא שקים.

מלכה פיש קולודני 2002-1910

פיתוח קריירה מדעית לא בא חשבון והיה משימה כמעט בלתי אפשרית. בארץ היו אז מעט מאוד מהנדסות, כל שכן נשים באקדמיה. קולודני הייתה אישה, אלמנה, אימא לילדות קטנות. להמשיך לקרוא ←

ב-2 בפברואר 1921, לפני 101 שנה בדיוק, פרסם הרופא ד"ר הלל יפה מאמר בעיתון לזכר אחותו רוזה יפה, במלאת שבע שנים לפטירתה. "מלבד העסקנים המעטים, אנשי המעלה, שבפעולתם הלאומית הם מפורסמים בכל העולם, עוד יש עסקנים אשר כל חייהם עברו בלי שימת לב הקהל, אשר מותם לא עורר שום הרגשות בעולם הציוני, וכל קיומם היה מוקדש לאידיאה ואת כל מאוויהם ואת כל כוחותיהם נתנו לעמנו ולארצנו. אנשים משכילים מאד, בעלי נפש אצילה, מסתלקים מחיים נוחים, מחיי פרטים, ובוחרים לעצמם שדה פעולה צנועה, למרות מה שזו דורשת, אימוץ כוחות רב מדי. גדול ערך האנשים העדינים האלה וגדולה השפעתם על כך מהלך עבודתנו". 

רוזה יפה 1914-1866

כותרת המאמר הייתה "גיבורים צנועים", אך הוא כתב בו על גיבורה אחת: רוזה (שושנה) יפה, שהייתה מנהלת, מחנכת ומורה ובשנותיה האחרונות של חייה הקצרים גם איכרה, ואיש לא זוכר אותה עוד. 

להמשיך לקרוא ←

יום אחד, כשעשתה ברכה פלאי את דרכה למשרדי ההוצאה לאור שלה, היא עצרה מונית. היא ביקשה מהנהג להסיע אותה למשרדים של "מסדה" בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן. הנהג הסביר לה שהיא טועה: המשרדים של הוצאת "מסדה" נמצאים בגבעתיים ולא ברמת גן. היא הסבירה לו שהוא טועה: בגבעתיים נמצא בית הדפוס, ברמת גן – המשרדים. "נכון", אמר הנהג, "שמעתי שגם בדרך ז'בוטינסקי יש למסדה משרד, שם יושבת גברת זקנה וחותמת על צ'קים". היא אמרה לו: "הגברת הזקנה זו אני". 

ברכה פלאי 1986-1892 / חדשות

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהודגש הניגוד בין מעמדה ותפקידה של פלאי, מו"לית שייסדה בשנת 1932 את הוצאת הספרים "מסדה" ועמדה בראשה במשך שנים, לבין ההשתייכות המגדרית שלה. היא, אולי בתגובה, עשתה בדיוק את ההיפך. 

להמשיך לקרוא ←

שולמית קנטור, שהייתה מחלוצות האחיות ומקצוע הסיעוד בארץ, נולדה בביירות בשם פרידה ידיד הלוי, בתם של אהרן, איש ציבור, וג'מילה לבית אבולעפיה. סבא שלה היה החכם באשי של ביירות. אחרי שאביה נפטר, אמה גידלה את הבנים והבנות הקטנים לבדה: "דאגתה הגדולה", כך סופר אחרי מותה, "היתה בעיקר לתת חינוך מתאים לילדיה אשר להם התמסרה בכל נפשה ומאודה". 

שולמית קנטור 1979-1894

פרידה, היא שולמית, הייתה לאחות ומראשונות מערכת הבריאות במדינת ישראל. אחד הבנים, עמנואל ידיד הלוי, היה לשופט בישראל. להמשיך לקרוא ←

מלון זלצר או "הזלצרית" היו שניים מכינוייו של מקום ידוע במושבה רחובות בראשית המאה העשרים, אליו באו אנשי העלייה השנייה, ביניהם א"ד גורדון ורחל המשוררת (בלובשטיין), לאכול ולפעמים גם ללון. המקום של פייגֵה זלצר, כך סופר, "היה כעין כלבא שבוע"; גם מי שלא היה כסף בכיסו לא יצא משם רעב.

פייגה זלצר 1952-1854

מן המקורות המועטים עליה מצטיירת דמות אישה עצמאית ונחושה, נדיבה ומעשית, שהיתה ידועה במושבה רחובות לא פחות מבעלה, יעקב זלמן זלצר, שנהג בדיליז'נס. עצם ההקבלה בינה לבין חותנו של רבי עקיבא מלמדת על כך, אך לא רק היא.  להמשיך לקרוא ←

פוסט אורחת מאת עיינה הלפרן

בתור עובדת סוציאלית וחובבת היסטוריה, תמיד תהיתי לגבי העבר של המקצוע בו בחרתי, ובתור פמיניסטית – לגבי מקומן של הנשים המייסדות. שמתי לב שמדובר בסוג של קופסה שחורה, ומלבד בודדים, רוב המחקרים שעסקו ישירות בהתפתחות המקצוע בישראל עוד בימי טרום המדינה התייחסו בעיקר להיבטיםארגוניים ומערכתיים מבלי להתעמק בדמויות הנשים הפעילות באותה עת. חסר זה אינו מפתיע, לצערי. עובדות סוציאליות הן נושא שנוי במחלוקת. דימויין הציבורי והתקשורתי מבטא בעיניי את הדיכוטומיה המוכרת והעתיקה של אישה "טובה", הנתפסת כטהורה ומתקשרת עם אימהוּת, למול אישה "רעה" הנתפסת כפתיינית ומניפולטיבית ומתקשרת עם רוע.

באותו אופן מצטייר דימוין הציבורי של עובדות סוציאליות, אשר נעות בין שליחוֹת אימהיות המקריבות את עצמן למען אחרים על חשבון תנאי עבודתן ומשכורתן, לבין "חוטפות ילדים" אשר עושות שימוש לרעה בסמכויותיהן או לחילופין אדישות ולא מתערבות מספיק – הרי הן אמורות להיות חמות ואימהיות. להמשיך לקרוא ←

חסיה פיינסוד-סוקניק היתה מחלוצות החינוך העברי בארץ-ישראל. היא הקימה את הגן העברי הראשון בירושלים, הכשירה גננות, פיקחה על גנים, עמדה בראש מועצת הגננות וניהלה סמינר למורות. היא היתה חברה בהתאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, חברה באסיפת הנבחרים וצירה בקונגרסים הציוניים. באחד מימי האביב של שנת 1921, בעבודתה כמפקחת, הגיעה לביקור בגן בו למד בנה, יגאל ידין (סוקניק). בתום הביקור אמרה כדרך אגב כי בדיוק היום מלאו לו 4 שנים. הגננות לא נשארו אדישות. היתה זו אחת הפעמים הראשונות שחגגו יום הולדת בגן עברי בארץ, אולי הראשונה.

חסיה פיינסוד-סוקניק 1968-1889

הגננת הניפה את הפעוט 4 פעמים, כמספר שנותיו. כולם מחאו כפיים וקראו 4 פעמים הידד! הן סידרו משחקים במעגלים, וחילקו את הילדים והילדות לקבוצות של ארבעה. חסיה פיינסוד-סוקניק, עכשיו על תקן אימא של יגאל, ניגשה לחנות הקרובה וקנתה לכולם סוכריות. אחרי המשחקים, הגננות חילקו לכל ילד וילדה בגן 4 סוכריות. בזה נגמרה החגיגה. להמשיך לקרוא ←