בדברי הימים של משטרת ישראל יונה קוממי היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהיתה לשוטרת הראשונה שנהרגה במהלך פעילות מבצעית. היה זה במהלך מרדף אחרי עבריין ב-29 באוגוסט 1965, ובכך היתה ראשונה לא רק במשטרת ישראל אלא בעולם. אחרי מותה, עוטרה בעיטור הגבורה של משטרת ישראל. היא שירתה במשטרה במשך כשנתיים, ביחידת השוטרות.

כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".

רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב

היא נולדה בראשית המאה העשרים ללונה ויעקב בן-טולילה בעיר תטואן (Tetuán), אז בירת מרוקו הספרדית. כשבגרה נישאה לרפאל בן-טולילה (לשניהם היה אותו שם משפחה). ב-1930 עברו לעיר איפני. הוא היה סוחר, ונולדו להם חמישה בנים: יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון. ב-1936, כשהיא היתה בהריון, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. רפאל נעצר בחשד לסחר עם האויב, עונה ונידון למוות. כחצי שנה אחרי כן נולד בנה השישי שנקרא על שם אביו. להמשיך לקרוא ←

לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד. 

דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין

היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות. להמשיך לקרוא ←

בתחילת חודש מאי 2019 הלכה לעולמה האישה הידועה בתולדות משטרת ישראל בתור מייסדת שירות הנשים. דרכה של נצ"מ נעמי שדמי בשורות המשטרה, אותה החלה בשנת 1961, ופעילותה לקידום מקומן של הנשים בה, רצופה הישגים.

נעמי שדמי, לימים נצ"מ / משטרת ישראל

בתשעה באוקטובר 1948 נפלו לילה נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה, לוחמות פלמ"ח, בהפצצה של המצרים על הנגב הנצור. באותו הזמן הן נמצאו באוהל המטבח של הגדוד ליד קיבוץ דורות, על אדמות הכפר הוג'. שלושתן נולדו בשנת 1928, שלושתן היו חברות בהכשרה מגויסת, שלושתן נקברו יחד בקבר זמני בקיבוץ דורות, וביוני 1950 הועברו למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל.

סיפור השואה של הלנה המרמֶש מלא וגדוש פרקים קשים ביותר: אם צעירה בעיירה קטנה במזרח פולין, שאיבדה את בנה הפעוט וכמעט את כל משפחתה, שהיטלטלה ממקום מחבוא אחד לאחר, גורשה לאושוויץ ובצעדת המוות הגיעה לברגן בלזן. בסיפור שזורים גילויי התנגדות ברוח – פרח באושוויץ, שירים שכתבה, מאמץ חוזר ונשנה לתעד את מה שראתה – וגם של תשישות ורפיון, ייאוש ואבדון. 

הלנה המרמש 2010-1918

היא השמיעה בהזדמנויות רבות את סיפורה, והפגינה אופטימיות במינון יוצא דופן. ילדיה ונכדותיה איגדו את הדברים לספר שכותרתו ממצה את תפישת עולמה: "לאהוב למרות הכול". להמשיך לקרוא ←

עם הולדתה, ב-12 באוקטובר 1910, אמרה עליה אחותה מזל כי היא ורודה ויפה וקראה אותה רוז. כשגדלה התינוקת, החליטה בעצמה לשנות את שמה. "חששתי שהשם הזה יסבך אותי עם הילדים, ולכן בחרתי לי שם בעברית", כתבה לימים הסופרת שושנה שבבו. אמנם, ציינה, פירוש המילה "רוז" בעברית הוא ורד, ושושנה היא פרח אחר, "אבל השם הזה כבר דבק בי ואני דבקתי בו ולכן אני נקראת שושנה עד היום הזה".

היא נולדה בזכרון יעקב, בת למשפחה ותיקה בארץ, שמקורה בעיר צפת. משפחת אמה, טובה שבבו לבית כהן, התיישבה שם במאה ה-19, ומוצאה היה מפרס. להמשיך לקרוא ←

מה שהרגיז במיוחד את תהילה מטמון היה אדישות, ולא סתם אדישות: אדישות של נשים למעמדן כאזרחיות מדינת ישראל. הצעירות בארץ חושבות שהמעמד שלהן שווה למעמד הגברים, הסבירה, אך זו טעות. בסוף הן תגלנה זאת בעצמן, למשל במקרה של גירושין. אז, "מתגלה להן האמת והן עומדות ומשתוממות: 'מה? אנו המתגייסות לצבא, הממלאות את כל החובות המוטלות על כל אזרח אין לנו בעצם כל זכויות אישיות?". 

תהילה מטמון / מקור: אנציקלופדיה תדהר

התשובה לשאלה היתה לא. בעיניה, הבעיה היתה לא רק חוק שצריך לתקן אותו, אלא חוסר המודעות של הנשים למצב. כאשר נשים מגלות שהן לא שוות, זה קורה בדרך כלל כשהן במצב רגיש במיוחד, כאשר פוקד אותן משבר משפחתי. להמשיך לקרוא ←