תולדות חייה ופועלה של עדה יגורי, מחנכת ומראשונות קיבוץ יגור, מלמדים שהיא היתה בעצם "האימא של החינוך המשותף". על רקע אורחות החיים בקיבוצים, שמי שגדלו בעיר מזהות קודם כל בתור לינה משותפת, יש בזה סתירה: הרי מדובר על חינוך משותף, ולא על חינוך בחיק המשפחה הגרעינית.
עדה יגורי 1966-1903
כתביה, שאוגדו בקובץ "צרור לעדה" וראה אור במלאת ארבע שנים למותה, מהדהדים את הסתירה הזו, וחושפים גם משהו על הבית בו גדלה, לא כל שכן על אימה שלה, שהיתה דמות דומיננטית. להמשיך לקרוא
בתחילת חודש מאי 2019 הלכה לעולמה האישה הידועה בתולדות משטרת ישראל בתור מייסדת שירות הנשים. דרכה של נצ"מ נעמי שדמי בשורות המשטרה, אותה החלה בשנת 1961, ופעילותה לקידום מקומן של הנשים בה, רצופה הישגים.
נעמי שדמי, לימים נצ"מ / משטרת ישראל
בה בעת היא משקפת את מקומן של נשים בהיסטוריה של משטרת ישראל מן הכיוון ההפוך, שביסודו אפליה גלויה ומתמשכת שמניין ימיה כמעט כמניין ימי המשטרה. להמשיך לקרוא
בתשעה באוקטובר 1948 נפלו לילה נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה, לוחמות פלמ"ח, בהפצצה של המצרים על הנגב הנצור. באותו הזמן הן נמצאו באוהל המטבח של הגדוד ליד קיבוץ דורות, על אדמות הכפר הוג'. שלושתן נולדו בשנת 1928, שלושתן היו חברות בהכשרה מגויסת, שלושתן נקברו יחד בקבר זמני בקיבוץ דורות, וביוני 1950 הועברו למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל.
לילה יוסף
נסיבות נפילתן סמליות מאוד, ומזקקות את מקומן של נשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות: לא שוויון אך שותפות גדולה בין הלוחמות ללוחמים. להמשיך לקרוא
החלטת צה"ל לא לשבץ נשים לתפקיד טנקיסטיות לא רק מסיגה את שילובן של נשים בו לאחור, אלא מחזקת עמדה ביחס לייעודן של נשים יהודיות בישראל ולתפקידיהן כאזרחיות המדינה. אף שלוחמות שיריון הוכיחו את יכולותיהן, הן לא תהיינה לוחמות טנקים כי "השלב הבא בהתנסות מחייב גדילה משמעותית בכוח האדם ותשתיות למימוש התהליך".
נשים מפקדות טנק, לפני שבצה"ל החליטו שבעצם לא / אתר צה"ל
קשה להניח שבצה"ל לא יודעים שלהתקדמות לאור הצלחת פיילוט דרושה הגדלה בתשתיות ובמשאבים. על כן קשה שלא להניח שההודעה הזו מחפה על הסבר אחר, שלא נאמר במפורש. אין דבר, מפקד שיריון בכיר התגייס כדי להציג אותו.
לסיפורים על מלכות יופי יש בדרך כלל קו עלילה אחיד: נערה מתגלגלת איך שהוא לתחרות, לפעמים ללא ידיעתה, מגיעה לשלב הגמר, זוכה באהדת הקהל והשופטים, והיא בכלל לא ידעה שהיא יפה כזאת.
ציפורה צברי מתראיינת לירון לונדון
לא כך היה במקרה של ציפורה צברי, שבשנת 1928 זכתה בתחרות היופי "אסתר המלכה העברייה" של העיר תל אביב, תואר בו השתמשה כמקפצה לקריירה בינלאומית; היא רצתה להיות שחקנית קולנוע. להמשיך לקרוא
עם הולדתה, ב-12 באוקטובר 1910, אמרה עליה אחותה מזל כי היא ורודה ויפה וקראה אותה רוז. כשגדלה התינוקת, החליטה בעצמה לשנות את שמה. "חששתי שהשם הזה יסבך אותי עם הילדים, ולכן בחרתי לי שם בעברית", כתבה לימים הסופרת שושנה שבבו. אמנם, ציינה, פירוש המילה "רוז" בעברית הוא ורד, ושושנה היא פרח אחר, "אבל השם הזה כבר דבק בי ואני דבקתי בו ולכן אני נקראת שושנה עד היום הזה".
שושנה שבבו / צילום מתוך הספר "אהבה בצפת"
היא נולדה בזכרון יעקב, בת למשפחה ותיקה בארץ, שמקורה בעיר צפת. משפחת אמה, טובה שבבו לבית כהן, התיישבה שם במאה ה-19, ומוצאה היה מפרס. להמשיך לקרוא
מה שהרגיז במיוחד את תהילה מטמון היה אדישות, ולא סתם אדישות: אדישות של נשים למעמדן כאזרחיות מדינת ישראל. הצעירות בארץ חושבות שהמעמד שלהן שווה למעמד הגברים, הסבירה, אך זו טעות. בסוף הן תגלנה זאת בעצמן, למשל במקרה של גירושין. אז, "מתגלה להן האמת והן עומדות ומשתוממות: 'מה? אנו המתגייסות לצבא, הממלאות את כל החובות המוטלות על כל אזרח אין לנו בעצם כל זכויות אישיות?".
תהילה מטמון / מקור: אנציקלופדיה תדהר
התשובה לשאלה היתה לא. בעיניה, הבעיה היתה לא רק חוק שצריך לתקן אותו, אלא חוסר המודעות של הנשים למצב. כאשר נשים מגלות שהן לא שוות, זה קורה בדרך כלל כשהן במצב רגיש במיוחד, כאשר פוקד אותן משבר משפחתי. להמשיך לקרוא
"במאמצינו לחתור לשוויון חברתי נביא תרומה חשובה להתפתחות החברה האנושית. עלינו לראות במאבקנו זה חזון אנושי בכלל, ובפרט בדור הזה של קיבוץ גלויות במולדת", כך אמרה עדה פישמן מימון בנאום שנשאה לפני כמעט 70 שנה, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת הראשונה. היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה.
עדה פישמן מימון / אוסף ביתמונה
היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה. להמשיך לקרוא
באחרונה הסתיימה הגשת המועמדויות לפרסי ישראל לשנה זו, ובימים אלה צפוי לפתוח גף פרסי ישראל במשרד החינוך בתהליך מיון המועמדויות שהוגשו והעברת החומר לוועדות השיפוט. ב-65 שנות הענקת פרס זה, שיעור הנשים מקרב הזוכים והזוכות הוא נמוך באופן משמעותי.
האישה הראשונה שקיבלה פרס ישראל היתה דינה פייטלסון, לימים פרופסור לחינוך, על עבודת מחקר בנושא "גורמי הכשלון אצל ילדי כיתה א'" שביצעה במסגרת עבודתה במרכז סאלד. זה היה בשנת 1953, השנה הראשונה בה הוענק הפרס. כמו היום, גם אז היה ברור למי תודה וברכה, כבוד והוקרה: אותה שנה זכו בפרס שמונה גברים ואישה אחת. דינה פייטלסון היתה אז בת 27. להמשיך לקרוא
פרופ' אלישבע גולדשמידט היתה גנטיקאית, ממניחי היסודות לחקר הגנטיקה ולהוראת הגנטיקה בישראל. היא נמנתה עם חמש הנשים הראשונות בארץ שהגיעו לדרגת פרופסור, חוקרת ומרצה נערצת.
פרופ' אלישבע גולדשמידט בהרצאה באוניברסיטה העברית בירושלים
בשנת 1942 קיבלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובמשך שנים פעלה להקמת מחלקה לגנטיקה, שנדחתה בידי האוניברסיטה בנימוק שלא נמצא מועמד ראוי. המחלקה נפתחה בסופו של דבר, אך רק אחרי מותה. להמשיך לקרוא