סיפור השואה של הלנה המרמֶש מלא וגדוש פרקים קשים ביותר: אם צעירה בעיירה קטנה במזרח פולין, שאיבדה את בנה הפעוט וכמעט את כל משפחתה, שהיטלטלה ממקום מחבוא אחד לאחר, גורשה לאושוויץ ובצעדת המוות הגיעה לברגן בלזן. בסיפור שזורים גילויי התנגדות ברוח – פרח באושוויץ, שירים שכתבה, מאמץ חוזר ונשנה לתעד את מה שראתה – וגם של תשישות ורפיון, ייאוש ואבדון. 

הלנה המרמש 2010-1918

היא השמיעה בהזדמנויות רבות את סיפורה, והפגינה אופטימיות במינון יוצא דופן. ילדיה ונכדותיה איגדו את הדברים לספר שכותרתו ממצה את תפישת עולמה: "לאהוב למרות הכול". להמשיך לקרוא ←

עם הולדתה, ב-12 באוקטובר 1910, אמרה עליה אחותה מזל כי היא ורודה ויפה וקראה אותה רוז. כשגדלה התינוקת, החליטה בעצמה לשנות את שמה. "חששתי שהשם הזה יסבך אותי עם הילדים, ולכן בחרתי לי שם בעברית", כתבה לימים הסופרת שושנה שבבו. אמנם, ציינה, פירוש המילה "רוז" בעברית הוא ורד, ושושנה היא פרח אחר, "אבל השם הזה כבר דבק בי ואני דבקתי בו ולכן אני נקראת שושנה עד היום הזה".

היא נולדה בזכרון יעקב, בת למשפחה ותיקה בארץ, שמקורה בעיר צפת. משפחת אמה, טובה שבבו לבית כהן, התיישבה שם במאה ה-19, ומוצאה היה מפרס. להמשיך לקרוא ←

מרים שחור היתה לוחמת פלמ"ח הראשונה שנפלה במלחמת העצמאות. זה היה בתשעה בדצמבר 1947, אז יצאה, אישה אחת בחולייה של לוחמים, למשימת סיור על קו המים בנגב. ליד הכפר שועוט נתקלו במארב ונהרגו.

פרדקה מזיא / מקור: אתר קיבוץ העוגן

בשובם ארצה כתבה להם: "הראיתי לכם מה מסוגל לעשות אדם אשר נותן להוביל את עצמו ללא מחשבה עצמית, ללא בדיקה, כאשר הוא שוכח שהוא חלק מחברה אנושית גדולה. הראיתי לכם את תחתית השאול, לא כדי לעורר בכם שנאה, אלא על מנת שתדעו לעמוד במבחנים בחייכם. שאלו תמיד את עצמכם: 'האם מותר לי?' תהא טובת האדם, באשר הוא אדם, נר לרגליכם". שני דורות חלפו. מסעות הנוער צברו תאוצה ונטענו משמעות לאומית חזקה, שמעמעמת את ההיבט הכלל־אנושי כפי שמזיא ביטאה אותו אז. להמשיך לקרוא ←

מה שהרגיז במיוחד את תהילה מטמון היה אדישות, ולא סתם אדישות: אדישות של נשים למעמדן כאזרחיות מדינת ישראל. הצעירות בארץ חושבות שהמעמד שלהן שווה למעמד הגברים, הסבירה, אך זו טעות. בסוף הן תגלנה זאת בעצמן, למשל במקרה של גירושין. אז, "מתגלה להן האמת והן עומדות ומשתוממות: 'מה? אנו המתגייסות לצבא, הממלאות את כל החובות המוטלות על כל אזרח אין לנו בעצם כל זכויות אישיות?". 

תהילה מטמון / מקור: אנציקלופדיה תדהר

התשובה לשאלה היתה לא. בעיניה, הבעיה היתה לא רק חוק שצריך לתקן אותו, אלא חוסר המודעות של הנשים למצב. כאשר נשים מגלות שהן לא שוות, זה קורה בדרך כלל כשהן במצב רגיש במיוחד, כאשר פוקד אותן משבר משפחתי. להמשיך לקרוא ←

"במאמצינו לחתור לשוויון חברתי נביא תרומה חשובה להתפתחות החברה האנושית. עלינו לראות במאבקנו זה חזון אנושי בכלל, ובפרט בדור הזה של קיבוץ גלויות במולדת", כך אמרה עדה פישמן מימון בנאום שנשאה לפני כמעט 70 שנה, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת הראשונה. היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה. 

עדה פישמן מימון / אוסף ביתמונה

היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה. להמשיך לקרוא ←

האישה הראשונה שקיבלה פרס ישראל היתה דינה פייטלסון, לימים פרופסור לחינוך, על עבודת מחקר בנושא "גורמי הכשלון אצל ילדי כיתה א'" שביצעה במסגרת עבודתה במרכז סאלד. זה היה בשנת 1953, השנה הראשונה בה הוענק הפרס. כמו היום, גם אז היה ברור למי תודה וברכה, כבוד והוקרה: אותה שנה זכו בפרס שמונה גברים ואישה אחת. דינה פייטלסון היתה אז בת 27. להמשיך לקרוא ←