כך העליתי ערך

פוסט אורחת מאת רוני מנט

עם הגעת ראובן לרר ומשפחתו לואדי אל חנין, היום נס ציונה, הפיץ מייסד המושבה "קול קורא" וקרא ליהודים לגור בנחלה. לקול הקורא נענתה גם גולדה מילוסלבסקי, שלימים היתה ממייסדי המושבה.‏ היא עלתה מרוסיה בשנת 1883 עם בתה החורגת וחתנה, קנתה מלרר נחלה ונטעה כרם בו עבדה. לעת ערב טיפחה ליד הצריף גינת ורדים. במהלך ביקורו של תיאודור הרצל בארץ-ישראל בשנת 1898 הגיע גם לצריף שלה, והיא הגישה לו זר שושנים מגינתה. במושבה מילאה מילוסלבסקי תפקיד הן בעבודה החקלאית והן בעבודות הבית. היא פרנסה את משפחתה של בתה החורגת, על אף גילה ומצב בריאותה . יתרה מכך, במטרה לסייע למתיישבים ולמתיישבות שסבלו ממחסור, ייסדה קרן על שם "גמילות חסדים" והתכתבה עם יהודים בבקשה לתרומות, ביניהם אחד העם. תרומתה להקמת נס ציונה נשכחה. אין בעיר רחוב על שמה והיא לא מופיעה בספרי הלימוד במורשת מהם לומדים תלמידים ותלמידות העיר.

בשנתי השנייה כסטודנטית במכללת סמינר הקיבוצים נפלה בחלקי ההזדמנות לתרום לתיקון העוול ההיסטורי שנעשה לסיפור של גולדה מילוסלבסקי, כשלמדתי בקורס "בלי הבדל מין? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות" של ד"ר שרון גבע בחוג להיסטוריה. ייחודו של הקורס מתבטא בפרויקט שלו, מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, במסגרתו התבקשנו לחבר ערכים על נשים שתרמו רבות, אך דמותן אינה מוצגת כראוי באנציקלופדיה החופשית או אינה מיוצגת בה כלל, ולהעלותו לאינטרנט. המטלה היתה בעלת אופי שליחותי שריגש אותי מאוד, ובמסגרתו גיליתי בארכיון נס ציונה את סיפורה החשוב של גולדה מילוסלבסקי ובחרתי להחזירו לתודעה. בתהליך כתיבת הערך ואף בסיומו עדיין היה בי עצב על העוול שנעשה לסיפורה, משום שלא היה מי שישמחו על התיקון. היא עצמה כמעט ולא השאירה אחריה משפחה.

החל מהשנה השנייה בפרויקט השתתפתי בו בתור עוזרת הוראה, תפקיד שעזר לי ללמוד עוד יותר על הקשיים בשינוי ערכן של נשים. אני עוזרת לסטודנטיות ולסטודנטים לחפש מידע אודות הנשים עליהן בחרו לכתוב ובהתמודדות עם עולם ויקיפדיה, אתגר לא פשוט כשלעצמו. כל ניסיון לערער על הנהלים גרר תגובה מצד עורכים ומנהלים בויקיפדיה, בעיקר גברים, דבר שגרם להתכתבויות וויכוחים בלתי פוסקים, לפעמים אפילו רק בגלל תמונה, משפט, מבנה מסוים של פסקה או קישור אחד.

באחת הפעמים הוויכוח אף יצא מתחומי הרשת ועבר לשיחה טלפונית שנמשכה יותר משעה בנושא פגמים, לדעתם, בתמונות שהעלינו לערכים השונים. במשך יותר מחודש מצאתי את עצמי כותבת למוזיאונים בארץ ובעולם, בחיפוש אחר בעלי הזכויות של תמונות שצולמו ברובן לפני יותר מחמישים שנה. דוגמה ניתן לראות בדף השיחה של הערך על טובה גולדברג, קשרית גדנ"ע שאיבדה את ידה בפעולה מבצעית בימי מלחמת העצמאות והיתה מועמדת לקבל על כך אות גבורה. העובדה שעל גבורתה כתב אברהם שלמון את הספר "הקשרית האמיצה" עזרה לנו להוכיח כי הערך ראוי להישאר ואכן, הערך נשאר, וסיפור גבורתה של טובה גולדברג לא נמחק. על אף הקושי הזה, האתגר המשמעותי יותר הוא מציאת מקורות מידע.

היה לנו חשוב לתקן גם את העוול הכפול שנעשה לנשים מזרחיות וערביות. הגענו עד סטודנטיות וסטודנטים מאוניברסיטת בית לחם שעזרו לנו במציאת מידע על ד"ר נבילה אספניולי וד"ר חנאן עשראווי, שיתוף פעולה שלא רק תרם להעלאת המודעות לאי השוויון המגדרי ולהעלאת ערכן של נשים במקומות נוספים, אלא גם לשיתוף פעולה מעניין במיוחד. בחודשים האחרונים מתגבשת רשימת הנשים עליהם נכתוב בשנה זו, אך הרשימה לא מכילה מספיק שמות של נשים מזרחיות וערביות מאותה תקופה, שמות שבדרך כלל לא מגיעים מהמחקר, אלא מפניות של נכדים ונכדות, בנות ובנים, חברים וחברות ועוד אנשים שזכו להכיר נשים מופלאות כאלו.

בשנה שחלפה החלטתי לכתוב ערך נוסף. היה לי ברור כי הערך השני שאכתוב יהיה על סיפורה של אישה מתקופת השואה ובחרתי בסיפורה של חווקה פולמן רבן, לא רק משום שהערצתי את דמותה והופתעתי מהעובדה שלא היה עליה ערך, אלא בעיקר משום שבעקבות תפקידי כעוזרת הוראה שצפתה בכתיבת ערכים על נשים שעדיין בחיים, חלמתי על ההזדמנות לזכות לעשות זאת בעצמי. כתיבת הערך הזה הייתה חוויה שונה כמעט מכל בחינה שהיא בהשוואה לכתיבת הערך הראשון. נסעתי לראיין אותה בקיבוץ לוחמי הגטאות, ואכן, כשהעליתי את הערך עליה, זכיתי לראות את ההתרגשות שלה ושל בני ובנות משפחתה, מתנה יקרה מפז.

בעקבות הפרויקט יזמתי את הנשמע קולך שבוע המודעות לאי שוויון בין המינים במכללת סמינר הקיבוצים, והתחלתי את דרכי כפעילה פמיניסטית. עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית ושנתו השלישית של פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, אני מתרגשת כל פעם מחדש מהשינוי שהוא יצר לא רק בתיקון עוולות היסטוריות של 22 נשים אלא גם בקרב סטודנטיות והסטודנטים שזכו לכתוב ערכים במסגרתו. 

השנה עשיתי את צעדיי הראשונים כמורה להיסטוריה ועם כניסתי לכיתה לא שכחתי להסביר לתלמידותיי ותלמידיי כי היסטוריה היא אסופה של סיפורים של קבוצות שונות ולכן אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים/ות בשביל לשמוע ולהשמיע את קולן של קבוצות אלו. הפרויקט לימד אותי איך צריך ללמד היסטוריה, איך צריך לזכור היסטוריה, איך להבין היסטוריה, וחשוב מכול, לדעת שבכוחי לתקן את ההיסטוריה ואת ההווה ועל ידי כך גם את העתיד. ברור לי שגם השנה יעלה הפרויקט מודעות לאי השוויון בחברה, אך אני מאחלת לנו, שגם נזכה להעלות את ערכן של עוד נשים מזרחיות וערביות, שינוי שיכול להתחולל גם בזכות הצעות ופניות אלינו. 

אני מקווה שכפי שפקחתי אני את עיניי כלפי אי השוויון בחברה, וכפי שהאפשרות לתקן את העוול של הדרת סיפורן של נשים מההיסטוריה גרמה לי להאמין שיש באפשרותי לתקן גם את אי השוויון המגדרי בהווה, כך גם כל אחת ואחד מהסטודנטים והסטודנטיות, כמורות ומורים לעתיד, יפעלו לקידום העלאת המודעות לנושא זה בקרב התלמידים והתלמידות בבתי הספר. רק כך אולי יבוא יום ובו סיפורן של נשים, מכל הקבוצות, יהיה שזור בנרטיב הלאומי מבלי שנצטרך להילחם על מקומן הראוי בו.

רוני מנט היא מורה להיסטוריה בתיכון נעמת חולון וסטודנטית לתואר שני במכללת סמינר הקיבוצים, יוזמת שבוע הנשמע קולך (שבוע המגדר) במכללה. הייתה עוזרת ההוראה בקורס בו התקיים פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה  

לערך גולדה מילוסלבסקי בוויקיפדיה מאת רוני מנט

4 תגובות בנושא “כך העליתי ערך

  1. אנונימי

    כל הכבוד על העשיה החשובה. ולואי ותצליחי לגייס את תלמידייך לעזור במשימה. אם אכן כך, אשמח ללמוד ממך.
    שירה

  2. רוני

    תודה רבה שירה. הגיוס של התלמידים והתלמידות למשימה זו החלטה של המורה, רק צריך להיות מורה שמודעת מספיק לחשיבות הנושא והם/ן נתפסים לזה גם והרי זו המטרה האמיתית, להעביר את הידע והמודעות אליהם/ן.

  3. AroundTheClockMom

    נשים עשו כאן הרבה. כאן ובמקומות אחרים. חלקן בצנעה בשל עצמן, ואת חלקן של אחרות הצניעו אחרים.
    אגב, את עשייתן הרבה של נשים ניתן לראות גם הרבה פעמים במשקי הבית השונים, מה שנקרא – "בקטנה".
    תמיד מצחיק אותי להזכר שבאחת הפעמים שישבנו עם סבתא שלי ושמענו סיפורי עבר, היא פתאום סיפרה שאת הבית והשטח עליו הוא עומד – היא בעצם קנתה. ולא סבא שלי.
    הסיפור כל כך הפתיע אותי וכל כך לא התאים לצורה בה אני חוויתי את סבא וסבתא שהוא נהפך לאחד הזכרונות היותר ברורים שלי.
    רוני,
    הידע שלך (ושל שרון) מעשיר ומחכים בכל פעם ברובד נוסף. אני בטוחה שהתלמידות והתלמידים שלך יוצאים נשכרים משיעורייך.
    תודה 🙂

  4. רוני

    סיפורים כאלו תמיד מתגלים כבדרך אגב, וכמו שכתבת, אף על פי שהם כן סיפורי גבורה הם נקראים "בקטנה", כנראה רק בשל העובדה שמדובר באישה או במרחב שנחשב ל"נשי".
    תודה רבה רבה! לפני יומיים בדקתי בוחן שעשיתי להם/ן וראיתי שהם/ן התחילו לכתוב גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, מבלי שאמרתי להם/ן, כנראה רק בגלל שהם/ן שומעים/ות ורואים/ות אותי מתנסחת באופן הזה, מה שמוכיח שלא צריך יותר מידי בשביל לחנך לשוויון.

סגור לתגובות.