גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו

פורסם בעיתון הארץ

ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.

מקור: הרצל בוכה מחתרת הקריאטיב

בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'".

גורי כתב את הדברים האלה לפני שהחל פרק העדויות במשפט, במהלכו נשמעו סיפורים קשים שפורסמו בכותרות הראשיות על תעשיית המוות ההמוני, על עם שלם שהיה מסוגל להשמיד עם שלם, ועל גילויי גבורה של יחידים וקבוצות – אם בלחימה עד מוות ואם בפעולות הצלה. "אני מפסיק כעת", חתם גורי את מאמרו, "ערב. רחובות ירושלים, דגלים ופנסים וחיילים".

כאן מפסיק אני לרשום

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה חש גורי כי אינו מסוגל לכתוב ביושבו מול תא הזכוכית. כך קרה אחרי כשלושה שבועות, לנוכח עדותה של רבקה יוסלבסקה, שסיפרה על טבח משפחתה בעיירה פוהוסט־זהורובסקי שליד פינסק ב-1942, אז בתה מרתה נרצחה לנגד עיניה. אחרי שסיפרה כיצד הגרמני שאל אותה במי לירות ראשונה, בה או בילדתה, כתב גורי: "כאן מפסיק אני לרשום". הבת מתה, האם נורתה והושלכה לבור הגוויות אך נשארה בחיים. היא עלתה מן הבור, שרדה את המלחמה, באה לארץ, גרה ברמת גן וילדה שני בנים.

היה זה סיפור שגילם את שיא הזוועה: אם שלא יכלה להציל את בתה, סיפור שקשה לשאתו ואי אפשר לברוח ממנו. ב"על המשמר" נכתב: "מראשית המשפט מטרידה אותנו שאלה: האין הוא מערער את כל מערכת המושגים שלנו? כיצד יגיב עתה נוער ישראלי למקרא 'בעיר ההריגה'? כיצד הבינונו אנו את מילותיו של ביאליק: 'מעשים נוקבים את המוח ויש בהם כדי להמית את רוחך ואת נשמתך מיתה גמורה עולמית'?". דרך ההתמודדות עם הסיפור היתה הלאמתו: עלייתה של האשה מבור המתים והמשך חייה, הוקבלו לתקומת העם היהודי במדינתו.

חיים גורי

שאלתה של הילדה בת ה-13 ביטאה את ראשית יכולתה להתוודע למציאות היסטורית שהיתה שונה מן המוכר לה. גם לילדה ולשאלתה יש משמעות סמלית: גילה היה כמניין שנות המדינה אז, וביסודה אישוש צדקת הדרך של הציונות אחרי השואה: ראו מה קרה לעם היהודי כשלא היתה לו מדינה. ובמשך שנים הצדיקו ממשלות ישראל פעולות שנקטו בשם השואה.

הצורך להתבטא כשאין מילים

המילים "שואה" ו"השואה" מתגלגלות בפי הציבור הישראלי בעת אסונות גדולים וקטנים, בהקשר של ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ובמובן הפשוט של המילה, שפירושה חורבן, אסון, קטסטרופה. בשיח הציבורי היא מתעתעת. לעתים נחרדים מעצם ההשוואה לשואה, ודאי מפיהם של לא־יהודים, ודאי בנשימה אחת עם המילה נכבה – כאילו יש בכך ערעור על צדקת הדרך הציונית. ובה בעת אפשר לשמוע בקמפוס סטודנטית שתאמר לחברתה שהבחינה האחרונה היתה קשה, ממש שואה – בשליפה מיידית מעולם המושגים הישראלי שצרובה בו המילה "שואה", עוד לפני שנלמד משהו על מה שקרה שם.

האזכור התכוף של המילה "השואה" בימים האלה נובע מצורך עז להתבטא כשאין מילים. אך גם גורי, האיש שהיה עשוי מאותיות, הפסיק מדי פעם לכתוב. שאלתה של הילדה הירושלמית בת ה-13, שהיום היא בת 75, מקבלת היום משנה תוקף מצמית. יש מדינה שיש לה צבא, מדינה שהיתה אמורה להבטיח שלעולם לא עוד לעם היהודי, ואף לעולם לא עוד.

יש להניח שהמלחמה הזו, ובמיוחד אירועי שבת ה-7 באוקטובר 2023, ייצרבו בזיכרון השואה הישראלי כפי שנצרבו בו, מסיבות שונות, משפט אייכמן, תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת המפרץ. אך הפעם, לא למול עדויות קשות מנשוא על רצח עם חסר תקדים, לא לנוכח איום על קיומה של מדינה קטנה וצודקת, מתקפת פתע של מדינות שכנות והסתגרות בחדרים אטומים, אלא לנוכח הפקרה מבפנים.

זהו שבר מסוג שונה. חורבן, אסון, קטסטרופה במובן הציוני של המילה, שמערער את כל מערכת המושגים של החברה הישראלית במדינתה. זוהי הפקרה של ריבון העם היהודי את האזרחים והאזרחיות, כשכמעט ארבעה דורות אחרי השואה, בתום שלושה דורות של קיום, המדינה לא באה.

Bring Them Home Now

פורסם בעיתון הארץ 15.10.2023