בעקבות המורה החלוצה מלכה קולודני פיש
מלכה קולודני לבית פיש הייתה מהנדסת כימיה, בגיל 23 סיימה את לימודיה בצרפת. שלוש שנים אחרי כן עלתה לארץ-ישראל עם בן זוגה. נולדו להם שתי בנות. כשהבת הבכורה הייתה כבת שנתיים וחצי, קולודני התאלמנה. כדי להתקיים עבדה בחנות מכולת, מדי בוקר השכימה בשעה ארבע כדי לסחוב ארגזים ולמלא שקים.
מלכה פיש קולודני 2002-1910
פיתוח קריירה מדעית לא בא חשבון והיה משימה כמעט בלתי אפשרית. בארץ היו אז מעט מאוד מהנדסות, כל שכן נשים באקדמיה. קולודני הייתה אישה, אלמנה, אימא לילדות קטנות.
מלכה פיש נולדה ב-1910 בפולין, הבת הצעירה במשפחה שהיו בה שמונה ילדים. היא למדה בגימנסיה בעיר קובל, אחרי כן נסעה ללמוד בצרפת וסיימה לימודי הנדסה כימית באוניברסיטת קאן. המצוקה הייתה זו שהביאה אותה לחינוך והוראה, פעמיים. הראשונה הייתה מצוקה אישית, שחייבה פרנסה. השנייה הייתה מצוקת כוח האדם בהוראה, שהייתה ועודנה אחת הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך בישראל. החיבור בין שתיהן הפך יתרון.
היא למדה פדגוגיה בסמינר דוד ילין בירושלים. כששאלו אותה איך היא עושה את זה, היא ענתה: "כשצריכים יכולים ומצליחים". מתקבל הרושם שזו הייתה לא רק דרכה בבואה ללמד ולחנך, אלא גם דרכה שלה עצמה.המשפט הזה הפך למוטו. אפשר לראות בזה נוסחה מדעית: צורך פלוס יכולת שווה הצלחה.
בהקשר של מיתוס השוויון, זו אמירה מעניינת, בוודאי כאשר אישה היא זו שמשמיעה אותה. לפי מיתוס זה, אין אפלייה בין נשים לגברים ואם לא הצלחת, כנראה לא רצית מספיק, לא התאמצת או לא עבדת מספיק קשה, בין אם את אישה ובין אם אתה גבר. אם תרצי את יכולה, הרי כבר הייתה לנו אישה שעמדה בראשות הממשלה.
מותר להניח שגם מלכה פיש ידעה שהבקעת המחסומים שהחברה הפטריארכלית מציבה בדרכן של נשים אינה תלויה רק במידת רצונה ומאמציה של אישה יחידה, אלא בכבלים חברתיים — זה גם עולה מסיפור חייה האישי.
היא התחילה ללמד בקיץ 1945. החניכות-תלמידות הראשונות שלה היו נערות שעלו ארצה מסוריה, עיראק ולבנון, והגיעו למשק הפועלות בשכונת בורוכוב, וקבוצה של נערים שעברו את השואה. ביסודו של משק הפועלות עמדה עצמאותה של האישה, באמצעות הכשרה לעבודה חקלאית. בהתחלה ב"חוות העלמות" בכנרת ואחרי כן במקומות אחרים בארץ.
היו לה שתי קבוצות נוער: אחת מהארץ, השנייה עולות מטורקיה, עיראק וסוריה. הן היו בגיל 14 עד 16, רובן לא ידעו קרוא וכתוב, רק שתיים מהן סיימו בית ספר יסודי, כי מגיל צעיר יצאו לעבוד. "שלוש מדריכות שעבדו איתן לפניי התקשו להתמודד איתן ונאלצו לעזוב את המקום", סיפרה בזכרונותיה, "באותם ימים עליית הנוער נשאה באחזקת בני הנוער במשקים השונים והיות והעבודה עם הבנות הסוריות נכשלה, עמדו לפזר אותן אחרי שנה אחת בלבד".
לפי קולודני, עבודתה החינוכית איתן הייתה ההזדמנות האחרונה שלהן להישאר במשק ולהתחנך כקבוצה. זו גם הייתה ההזדמנות הראשונה שלה בתור מחנכת. לאתגר הרגיל הכרוך בעצם העבודה עם נוער, נוספו חיים בארץ חדשה, כמעט מכל בחינה. "הן התקשו לקום בבוקר, עבודה חקלאית נחשבה בזויה בעיניהן, הן סירבו ללמוד, לא התרגלו לאוכל ובכו ביום ובלילה מגעגועים".
קושי אחר היה ההתמודדות עם קרובות משפחה של הבנות שחיו בארץ, "בעיקר דודות שידעו דבר אחד – שנערה כזו מסוגלת להרוויח 4–5 שילינג ליום בעבודת משק בית ואילו פה היא מבזבזת את זמנה לריק", היא סיפרה. "היה צריך לאחוז באמצעים ולטכס תחבולות כדי לא להפוך את הבנות לעוזרות בית. זה לא היה פשוט, אך קיבלתי לאחר מכן מכתבי תודה מההורים בסוריה ועירק". פעם אחת הצילה תלמידה שהייתה מיועדת לשידוך עם גבר מבוגר. ההורים של הנערה, שנמצאו בסוריה, מצאו את הדרך לשלוח לקולודני תודתם.
אחרי תקופה בקיבוץ חולדה, אחרי תום מלחמת העצמאות, עברה לגור בקריית טבעון ואחרי כן גרה בחיפה. היא הייתה אחת המורות החלוצות במערכת החינוך בישראל, תרתי משמע: המספר הסידורי של רישיון ההוראה שלה היה 22. על עבודת ההוראה שלה בימי מלחמת העצמאות ובשנים הראשונות למדינה היא קיבלה תעודת הוקרה מהסתדרות המורים, "ללא מדים, ללא דרגות, ללא עיטורים, תרמת לקידום מערכת חינוך בתנאי מלחמה".
קולודני המשיכה ללמד כימיה בבתי ספר, ביניהם גרינברג בטבעון וליאו בק בחיפה. אחרי שפרשה הקימה מתנ"ס שנקרא על שם בני משפחתה שנרצחו בשואה. מתנ"ס האחים פיש הוא מרכז חינוכי ותרבותי, ובקריית טבעון ישנו רחוב שנקרא סמטת האחים פיש. היא גם שימשה מתרגמת מרוסית, יידיש וצרפתית. ביניהם הספר "ראספוטין והיהודים" מאת אהרן סימנאנביץ'.
מלכה פיש קולודני בתיכון גרינברג
מלכה קולודני הלכה לעולמה ב-2002. על המצבה שלה, בבית העלמין בקריית טבעון, חקוקות המלים: מראשוני המורים בישראל. זה הזמן לקרוא רחוב גם על שמה.
תודה לסופרת והחוקרת רות בקי קולודני, ששיתפה אותי בזכרונות ובמקורות על אימא שלה
למאמר "המורה מלכה במשק הפועלות בורוכוב" מאת רות בקי קולודני בכתב העת עת-מול גיליון 206
ומה דעתכן על המוטו של מלכה פיש? האם הדבר תלוי רק בנו? מוזמנות להגיב.
במקרו ניתן לומר שכן, עצמאותנו תלויה רק בנו.
במיקרו, לצערנו, זה לא המצב- נשים רבות נתקלות בחסמים רבים (שחלקם מצויים רק בתודעה שלהן עצמן), עלינו כחברה לכבד נשים שנראה או שידוע לנו שלא "מגשימות" את עצמן.
הרבה פעמים, הכוונות הטובות של האנשותים גורמות לפגיעה באישה (או כל אדם) שנשפטת על אי עשייתה או אי "המרידה" שלה.
תודה שולי, מסכימה. זה בדיוק הסיפור של מיתוס השוויון, כאילו אם רק נרצה אז שום דבר לא עומד בפנינו.