10 המלצות קריאה ואחת לשנה הבאה

היום לפני עשר שנים פורסם פה הפוסט הראשון, ביקורת על ספר שכתבה אישה שעברה את השואה. מאז פורסמו יותר מ-200 פוסטים. לכבוד יום ההולדת, הנה עשר המלצות קריאה, ואחת לשנה הבאה:

1. גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בית וילדים, שפורסם בהארץ, הוא אחד הפוסטים שהביאו ממצאים ראשונים של מחקר על האישה הידועה ביותר בתקופת השואה. עוד אחד כזה הוא אז מנגד יצאו נערה ונער על מרים שחור, חברת פלמ"ח שנהרגה בתשעה בדצמבר 1947, ומותה חולל שינוי במדיניות בנושא לוחמת נשים בקו ראשון.

2. סופרת פוסט מס' 2 הוא אחד הפוסטים שבודקים כמה-כמה, במקרה הזה כמה רחובות על שם נשים (מעט) בהשוואה לגברים (המון) או מתריעים על מחיקתן מן המרחב הציבורי, כמו הגשר על שם יהודית מונטיפיורי, או מזכירים לנו להסתכל על מה שנמצא מתחת לאף.

3. יופי של סיפור (שואה) חושף מעט מסיפורה של רינה וייס, היום רינה יעקבזון, ניצולת השואה שנולדה בקושיצה, סלובקיה, גורשה לברגן בלזן, בארץ הגיעה לקיבוץ דגניה ב' ובגיל 19 הייתה סגנית מלכת היופי של ישראל. רינה, תמיד יפיפיה, שומרת באדיקות על פרטיותה עד היום הזה.

ניצולת השואה שעשתה את ההיפך היא תרצה דביר, שכתבה בפתיחות גדולה על עצמה ועל אמא שלה, שהצילה את חייה בדרך לא שיגרתית. תרצה כתבה על זה ספר לנוער צעיר. היא הספיקה לפרסם עוד ספר ואז מתה מיתת נשיקה.

4. את תלכי בשדה הוא שיר נפלא. הזדמנות לבדוק האם לאה גולדברג באמת כתבה אותו בעקבות המפגש עם לוחמת הגטו והפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק (היא לא), ומי שרה אותו לפני חוה אלברשטיין (אורה זיטנר).

סיפור מאחורי שיר הוא מעניין גם כשהשיר לא מוכר, כמו "הילדה השלישית" של נתן אלתרמן.

5. במבט לאחור, למה מי את בכלל, שפורסם בתור מאמר בהארץ, סימן את הרגע בו פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה יצא מוויקיפדיה העברית. זה קרה אחרי כמה שנים של ויכוחים עם פעילים אנונימיים בקהילת העורכים של ויקיפדיה, שלפעמים רצו למחוק ערכים על נשים שכתבו סטודנטיות וסטודנטים וגם קצת הצליחו. בספטמבר 2016 הוויכוחים הידרדרו לאלימות.

בבלוג יש עוד פוסטים על הסיפור הזה, כמו ויקיפדיה מדירה לא רק נשים מזרחיות. בשורה התחתונה, זהו חומר ללמידה וחומר למבחן המציאות. מי שמספרות אותו הכי טוב הן רוני מנט, שיש לה חלק חשוב בפרויקט ופריצתו לעולם, ויעל אפריאט שכתבה על זה ממש כשעזבנו את ויקיפדיה.

6. לאורך השנים פורסמו פוסטים של אורחות, ביניהם לנפץ את תקרת הזכוכית של עולם הספרות הישראלי מאת הסופרת איילת צברי. פופולרי במיוחד הוא למה אני מסרבת לקרוא למירי רגב "בהמה". נועה כהנא (הופמן) כתבה אותו כשהייתה בת 18. עדיין אקטואלי.

לפעמים איחרתי. "הכיסופים להשתייך", ובו דבריה של רות בונדי (2017-1923), פורסם אחרי מותה.

7. למה שכחנו את זהבה פוקס מהספר "מעבר לכביש או: חבורת עלומים" מאת דבורה עומר הוא אחד הפוסטים על נשים שלא שמנו לב אליהן, או נשים שמוקמו בשוליים, כמו יהודית נסיהו, שנמנתה עם כוח המשימה שלכד את אדולף אייכמן בארגנטינה, ובכל מקרה ראוי שלא נשכח אותן, כמו צביה וילדשטיין, שהייתה מחנכת בגטו וילנה, בגולאג בסיביר ובבית ספר בגבעתיים.

8. הלוחמת שחיל המודיעין הישראלי לא הכיר נכתב ופורסם אחרי שסיפרתי בפינה "היה היתה" בתכנית סדר יום על ציונה חיון, הנופלת הראשונה של יחידה 8200. בעקבות השידור התברר לא.נשי מורשת חיל המודיעין שבעצם לא היא הייתה הנופלת הראשונה, אלא סילביה ביירק, שנהרגה בירושלים בתחילת יוני 1948. זו עוד הזדמנות לומר תודה ליוסי דגן והדס צורף.

9.  הנכדות של דינה ברזילי לא שותקות ובאסה להיות ניצולת שואה הם גם הזדמנות להמליץ על מופעים שממשיכים לרוץ: הקברט המרהיב חצאית כאן קודקוד של קרן שפט, חן לוגסי ועדי דרורי בתיאטרון הבימה, והמופע הגאוני בירה ונזכירה של בן יוסיפוביץ', כרמל נצר ואודי ברינדט בצוותא.

10. אל האחות הלא ידועה מבקרת בפאריז נראה כמו הדבר הכי קרוב לפוסט בבלוגים שאני אוהבת לקרוא ולא יודעת לכתוב. פוסט צריך תמונות טובות, לבלוג על נשים בהיסטוריה אין סיכוי להצליח בזה באמת. אם כבר יש תמונה, היא לרוב מטושטשת או באיכות גרועה או שתיהן. בפוסט יש גם המלצה למקום טוב לאכול במארה.

אחת לשנה הבאה: הפוסט הפופולרי במשך שנים הוא גיבורת השואה צביה לובטקין, המשך יבוא.

רוצה לקבל מייל כשמתפרסם פוסט חדש? הצטרפות לרשימת התפוצה כאן