בשנת 1954 בא עיתונאי של "הארץ" לשכונת שעריים ברחובות. בחוץ – רחובות צרים ובתים רעועים, עזובה וזוהמה, הוא מצא ילדים ששיחקו ליד פחי אשפה וערימות זבל. בתוך הבתים פנימה – ריהוט דל ועלוב. הרשויות וגורמי האכיפה ראו בתושבי שעריים "שחורים" ו"ביריונים" דיווח, וציטט מלים קשות שאמרו לו על יוצאי ויוצאות תימן, שהמקלדת פשוט לא סובלת. כשסייר בשכונה, הוא שוחח עם כמה מהוותיקים. 

מרים מזרחי: סיפורה של אישה, רחובות טיוי

אחד מהם אמר לו: "מתייחסים אלינו ברחובות כמו שמתייחסים אל הכושים בארצות הברית" והסביר כיצד האפלייה ניכרה בכל תחום מצד הרשויות. עם הוותיקים שראיין נמנתה אישה אחת: מרים מזרחי.  

מרים מזרחי לבית מדהלה נולדה ב-1906 בתימן, כאשר הייתה כבת שנתיים עלתה המשפחה ארצה. כשהייתה כבת שבע מת אביה בתאונת עבודה והיא הצטרפה לאמה, שעבדה ככובסת ברחובות וטיפלה בתינוקות. נולדו לה שבעה ילדים, והיא נאבקה על חינוכם. 

זכות הנשים ללמוד

בבתי הספר ברחובות לא רצו את הילדים והילדות יוצאי תימן בשעריים. אחד מבניה, יצחק, החל ללמוד בגימנסיה דתית ברחובות. היא סיפרה כיצד אחרי שלושה חודשים חזר הביתה, זרק את הספרים על השולחן ולא הסכים עוד ללכת לבית הספר, "'מדכאים אותי שם, אמא', אמר לי בבכי". רגשי הנחיתות של הילדים שלנו, אמרה, הם תוצאה של תנאי החיים הקשים בשכונה וההפקרה מצד העירייה. "כל פניותינו למוסדות העיריה אינן נענות. אנחנו מזהירים ומתריעים מפני עזובה, אך ללא תועלת", אמרה. המפתח היה חינוך והקצאת משאבים. 

דני בר-מעוז, מחבר הספר מגלות תימן לח'רבת דוראן (הוצאת אעלה בתמר ועירית רחובות, 2003) על העולים והעולות מתימן שהתיישבו ברחובות במחצית הראשונה של המאה העשרים, קרא למרים מזרחי אחת מ"נשות הברזל" של שעריים. היא הייתה דמות ידועה בשכונה, עסקנית ציבור בלתי רשמית שנחלצה לטובת כל מי שהיה זקוק/ה לעזרה, במיוחד מול הרשויות.

מרים מזרחי לא נשאה שום תפקיד פורמלי, ודאי לא הייתה נבחרת ציבור. כדי להמחיש את מגוון המרחבים של פועלה, בר-מעוז השתמש בעולם המושגים הפורמלי, והציג אותה בתור "אישה אחת ששימשה כממשלה שלמה, היא שלחה ידה בחינוך, בביטחון, ברווחה, במשפטים וברבנות". די בתיעוד מועט על אודותיה כדי להשתכנע שהוא צודק. 

בסרט על אודותיה, שהופק במרכז לתקשורת של המכללה העירונית רחובות (תחקיר ובימוי: נילי לוי), כינו אותה "פמיניסטית ראשונה בקרב העדה התימנית". בנה, ידידיה מזרחי, שהתראיין לסרט, סיפר בין היתר על מאבקה של אמו לזכותן של נשים ללמוד, וכיצד גייסה נשים בשכונה שתלמדנה יחד. יצחק שמחי, מתעד ושכן של המשפחה, אמר שהייתה "סמל ודוגמה לכוח מתפרץ שהורס חומות". אחת החומות הבצורות בנוגע לנשים הייתה ההשכלה. "מרים שברה את השתיקה הזאת והיא בכוח הראתה שהאשה היא לא פחות מכל ברייה בעולם". 

פמיניסטית בדם

באמצע שנות השלושים היא פתחה גן, אליו אספה את ילדים וילדות שלא נקלטו בשום מסגרת אחרת. הגן היה בצריף באחת החצרות ותוך זמן קצר עבר לבית שלה עצמה. בריאיון לנילי לוי, סיפרה חברתה, רחל גזית כיצד באה ושאלה אותה מה דעתה שהן תפתחנה גן בשכונה. הן ימצאו צריף ויאספו את הילדים מהרחוב. את, אמרה לגזית, תהיי הגננת ואני אעזור לך. "אמרתי לה איך אני אהיה הגננת? לא למדתי שום דבר. היא אמרה מה שאת יודעת והסיפורים שאת יודעת והריקודים שאת יודעת זה יספיק. העיקר לאסוף אותם מהרחוב". 

הגן של מרים מזרחי

בספרו כתב בר-מעוז כי מזרחי "שימשה כבוררת מפרשת בסכסוכי אישות בין בני-זוג". היא ייצגה נשים ברבנות של רחובות במטרה לנסות להגן על זכויותיהן כמיעוט מופלה. נחיתותה של האישה באשר היא אישה ברבנות והידיעה כי המשטרה תתמהמה עד שתגיע לשעריים כדי להיחלץ לעזרתה של אישה מוכה בשכונה, אם בכלל תגיע, ככל הנראה הכוח שהניע אותה לפעול כאן ועכשיו – לא כל שכן אישיותה. 

לפי בתה, שולמית שבילי, אמה קמה ועשתה תמיד, ולא חיכתה לרשויות שתחלצנה לעזור. "אפילו לשכן או לבעל היתה אומרת אם אתה תייסר אותה בשוטים אני אייסר אותך בעקרבים. אתה תשלם על מה שאתה עושה. ואם זה לא יעזור, היא לא חוזרת אליך". היא ידעה שבשבילם האישה היא בגדר משרתת, ולכך לא יכלה להסכים. היא עשתה את זה, אמרה, "מתוך הפמיניזם שהיה לה בדם". 

לנוכח אפלייה ועוולה, פנתה לרשויות. באתר מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל מסופר כיצד פעלה להנצחתם של בני השכונה שנפלו. בשנת העשור למדינה פנתה לעיריית רחובות וביקשה שנציג מטעם שכונת שעריים יישא דברים בטקס, ונדחתה. בתגובה, היא פעלה להקמת אנדרטת זיכרון בבית הספר "מוריה" שבשכונה, להנצחת בוגרי בית הספר שנפלו. 

המפלגות זורעות שנאה

מרים מזרחי לא הייתה חברת הסתדרות ולא חברה באף מפלגה. בימי "המדינה שבדרך" סייעה גם ללוחמי אצ"ל וגם לאנשי "ההגנה". "כל פניותינו למוסדות העיריה אינן נענות. אנו מזהירים ומתריעים על עזובה, אך ללא תועלת. אין כנופיות בשעריים. ילדינו עמדו והצטיינו במלחמה. ועתה הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. כך מתנהגים כלפינו. המפלגות הורסות את ילדינו, זורעות שנאה, רעל".

מה צריך לעשות? למרים מזרחי לא היה ספק: הישועה לא תבוא מן המערכת הפוליטית, ואין טעם לנסות להתחמם בחיקה של אף מפלגה. בספרו של בר-מעוז מסופר כיצד בביקורו של אבא אבן בשכונת שעריים לקראת בחירות לכנסת, "היא הטיפה לו בלהט כי רק בימים שכלו הוא נזכר לפקוד את השכונה, הסובלת כל ימות השנה מקיפוח ומהפליה".

לכתב "הארץ" היא אמרה: "אני חושבת לפנות לאומות המאוחדות ולהתריע על ההפלייה נגד תימנים. כבר אספתי 200 חתימות". לא בטוח שהוא לקח אותה ברצינות. גם למי שניסו לגייס אותה לשורות מפלגת הימין "חרות" כבר לא האמינה: גם בביטאון המפלגה כבר קראו לנו בריונים, אמרה. אני, אמרה בגילוי לב, "כבר התרגלתי לחיות במשטר של הפליות. אך ילדי, שנלחמו, לא יוותרו". 

היא הלכה לעולמה בחמישה ביוני 1975. המלים החקוקות על המצבה מספרות על אישה שבנתה את עולמה בלהט ובחסד, תמכה ביתום בדל ובאלמנה, אהבה את המולדת וסייעה ללוחמי ישראל: "מעשיה הטובים נר תמיד במרומים". היכן היא מונצחת בארץ? בעיר רחובות ישנו רחוב על שמה, אך דומה שזה הכול. 

לסרט "מרים מזרחי: סיפורה של אישה" (תחקיר ובימוי: נילי לוי), רחובות טיוי

לסיפור הקמת האנדרטה באתר מרכז מורשת יהדות תימן