חוי לויצקי, מקלענית וחובשת, נודעה בקרב חברי וחברות פלמ"ח ובמורשתו בתור לוחמת שהייתה נחושה למלא כל משימה. במלחמת העצמאות, לנוכח ההוראה של הפיקוד לא לאפשר לנשים ללחום בקו הראשון, החליטה שהיא מסרבת. איציק אשכנזי, המ"מ שלה, סיפר שהיא אמרה לו: "דבר אחד תדע לך, אם אתה לא ממשיך להוציא אותי, אני מתאבדת, ממש מתאבדת". 

חוי (חוה) לויצקי / אתר מוזיאון הפלמ"ח

היא נהרגה ביום שישי, 7 בינואר 1949, בזמן שטיפלה בפצוע. שמה הפרטי הרשמי היה חוה, כך היא רשומה בדף היזכור, אבל בפלמ"ח קראו לה חוי או: אוי. היא נולדה בקיץ 1925 בווינה, אוסטריה, בתם האמצעית של שמעון ויוליה לויצקי, אחות לליוויה ולאיבי. ב-1939 תכננה המשפחה להצליח להגיע לאמריקה, אך כבר לא יכלו. לויצקי, שהייתה כבת 14, הגיעה לאנגליה ועברה שם את המלחמה. ההורים ושתי האחיות גורשו מווינה לברית המועצות, הם נרצחו שם בספטמבר 1942. 

ב-1947 הייתה בדרכה ארצה באניית מעפילים ויחד עם הפליטים שהיו עליה גורשה לקפריסין. בארץ הגיעה לקיבוץ גלעד. בכתבה עליה שפורסמה בעיתון "הקיבוץ" סיפרה חברתה של לויצקי להכשרה שהיא הייתה "בחורה חזקה, שתמיד עבדה עם הבחורים". 

חברה אחרת זכרה את שמחת החיים שלה, וסיפרה שאהבה לשתות: "מדי פעם קניתי לה רום והיא תמיד היתה מצוידת בבקבוק. היא היתה אמיצה, והיה לה חשוב מאוד לקחת חלק פעיל בקרבות. חברה זו גם ציטטה משפט שאמרה לויצקי, שמאז חוזר ומצוטט כביטוי לדבקותה במשימה: "למשפחתי לא יכולתי לעזור, למולדת אני מוכרחה לעזור". 

בדף היזכור באתר הפלמ"ח מסופר כיצד עלתה לירושלים ולחמה בגדוד החמישי ואחרי כן בגדוד הרביעי של הפלמ"ח. היא השתתפה בכיבוש הקסטל ובקרבות במנזר סן-סימון בקטמון, על הר "המסרק" ובכפר בית-מחסיר. אחד החברים סיפר: "עלינו במעלה בית מחסיר, יום חם, העלייה קשה, והרגשתי שיותר אני לא יכול. פתאום אני רואה מעט גבוה ממני את חוה ממשיכה לעלות, ואמרתי לעצמי: אם היא יכולה – גם אני יכול!". 

זו לא הייתה אמירה ייחודית בקרב הגברים בפלמ"ח. שילוב נשים בכוח על פי רוב עורר אצלם הערכה כלפיהן, והיה גם כלי טוב להגברת המוטיבציה האישית. להישאר מאחור לא בא בחשבון, על אחת כמה וכמה אם אישה עלולה להקדים אותך. חברות פלמ"ח סיפרו על כך גם אחרי שנים. אחת מהן ציינה שגם בשל כך המפקד שלה הסכים שהיא תתאמן עם הבנים: ברגע שהיא התחילה לרוץ, אף אחד מהבחורים לא הרשה לעצמו לפגר אחריה.

בשיחה של חברות וחברים בפלמ"ח שהתקיימה כעבור שנים סיפר המ"מ אשכנזי על הפתרון שמצא, כדי שהיא כן תוכל להשתתף בקרבות: לעבור הכשרה כחובשת ולהתייצב בקו ראשון בתפקיד זה. "אז היא תצורף למחלקת של ממכונות הירייה והיא תפעיל מכונת ירייה. בו בזמן, אם היא תיקרא לתפקידה כחובשת, היא תעזוב את כלי הירי ותטפל בנפגעים". וכך היה. 

ממרחק הזמן, אמרה חברת פלמ"ח שסיפרה על לויצקי: "בשלב מסוים החליטו שבחורות אסור להן להיות לוחמות. איזה שוביניזם חדש. […] רק שאלה שיצאו בהצהרות שאסור לבחורות להיות לוחמות, או ששכחו, או שכלל לא ידעו עד כמה  קשה ועד כמה מסוכן תפקידו של החובש הקרבי. בגדוד הרביעי להיות חובש או חובשת היה תפקיד יותר קשה מכל תפקיד אחר".