כשניוטה הלפרין רצתה להתגייס ל"הגנה" שאלו אותה אם היא יודעת לבשל ואם למדה עזרה ראשונה. היא הייתה אז כבת 19. היעדר כישורים בשני תחומים אלה פסל אותה על הסף. זה היה אופייני: מקומן של נשים במחתרות נתחם בגבולות המגדר והן יועדו לתפקידי שירות, טיפול וסיעוד.

 השתתפותן לא הייתה מובנת מאליה וגם מבחינה מספרית הן היו מיעוט. בסופו של דבר, אלה היו המאפיינים העיקריים של חברות הגדוד עליו פיקדה מאז 1941. אך לה מעולם לא היה ספק: גם תפקידים שלא בהכרח נקשרו לפעולות נועזות והתקיימו מאחורי הקלעים הם בעלי חשיבות. גם אלה, אמרה, נחשבים תפקידי לחימה.

ניוטה (חנה) הלפרין לבית פיינגולד נולדה ב-18 בספטמבר 1910 בוורשה ליוסף פיינגולד ורבקה לבית ניידוס. בימי מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לעיר רוסטוב ברוסיה ואחר כך חזרה לפולין. כשהייתה בת 15 עלו ארצה וגרו בתל אביב. קשיי הקיום בבית הכתיבו את צאתה לעבודה. בבקרים היא עבדה במכבסה קואופרטיב "לבנה" בשכונת מנשייה, אחרי הצהריים למדה.  

במאי 1930 הצליחה להצטרף ל"הגנה" בזכות משאב שהעמידה לרשות המחתרת. משפחתה גרה בבית קטן עם חצר גדולה, "פינה שקטה שכמעט לא עברו בה אנשים". פעם, כאילו בדרך אגב, אמרה לאחד מחבריה ש"אפשר להסתיר אצלנו אפילו תותח בלי שמישהו ישים לב". הוא שאל אם אפשר להקים בחצר מחסן נשק. היא אמרה כן ובכך הייתה לחברה ב"הגנה". כינויה במחתרת היה "דליה". 

האימונים שלהן התמקדו בתרגילי סדר, בסיורים בעיר "כדי להכיר את המעברים בין החצרות ואת קיצורי הדרך" ובהכשרה לעזרה ראשונה. הצעירות חיכו לקבל נשק ובינתיים התאמנו בפירוק והרכבה של אקדח פרבלום, "אך האפשרויות היו מוגבלות ביותר, כי מה כבר אפשר לעשות עם כלי אחד לקבוצה שלמה?". ב-1931 הוקמה פלוגת חברות בפיקודה של חמדה אסיאו. אחרי שנה יצאו ארבע חברות, ביניהן הלפרין, לקורס סמלים.

הנחיתות של הנשים ב"הגנה" הייתה בשל היותן מיעוט, לרבות מספרי. בתחילה, "ההוראה הייתה שמספר החברות לא יעלה על 10%". על פי חמדה אסיאו, מפקדת ב"הגנה", בהתחלה הן נאבקו כדי להימנות על עשירית מהכוח הלוחם. חברות שקראו להגדיל את מספר הנשים בארגון נבלמו בנימוק מוכר וידוע: אין טעם להכשיר אישה, שכן עוד מעט תתחתן ותלד.

בשנות השלושים, ציינה הלפרין בדו"ח שחיברה בנושא, עלה מספר החברות והן מילאו תפקידי שירות. מלבד עזרה ראשונה, "חברות בישלו, הכינו וחילקו אוכל לחברים, השגיחו על הנקיון והסדר, שימשו כמזכירות וטלפוניסטיות". מדי פעם עבדו בניקוי כלי נשק ובהעברה של ציוד ומידע.  

ככלל, מקומן ב"הגנה" לא היה מובן מאליו. "אם לגבי החברים ברור היה תפקידם בארגון, הרי לגבי החברות שימש הדבר נושא מתמיד לויכוחים ודיונים", כתבה. "מאז כניסתן השאלה העיקרית היתה התהיינה שוות בחובותיהן ובזכויותיהן לחברים? או שעליהן להסתפק אך ורק בע"ר [עזרה ראשונה] וכל השאר קודש לחבר". 

זו הייתה שאלה רטורית. דברים שהיא כתבה ואמרה לאורך השנים מלמדים שהתשובה של מרבית הבכירים ב"הגנה" הייתה לא. כך, על הנשים, ודאי המפקדות, היה לנהל מאבק מתמיד. לא פעם הן הצליחו, אבל זה תמיד היה כרוך במאבקים. לימים יהיה זה גם מאבק על הנצחת מקומן, שעדיין רחוק מלהיות ראוי.  

"האמת היא, כי תפקידה של החברה בארגון אף פעם לא הוגדר", ציינה, אלא היה תוצר של הנסיבות. כמו בארגוני מחתרת אחרים, ככל שגדל האיום הקיומי כך היטשטשו גבולות המגדר ונשים מילאו תפקידים רבים יותר, שלא בהכרח כרכו שירות וטיפול. שיא היה ב-1942, כאשר גבר החשש מפני כניסתו של הצבא הגרמני לפלשתינה-א"י. 

בשיחה שקיימה עם חיה עירוני-אברהמי, סיפרה על מפגש מפקדות שיזמה רחל צברי, לימים חברת כנסת. המטרה הייתה "לעורר את מוּדעותנו לזכותנו ליתר שיתוף באימונים ובפעילות". השנה הייתה 1937. אחד הלקחים שהיא למדה היה לא לשתוק, לדרוש וליזום. בה בעת, גם לה היה קשה להשתחרר מהנורמות.

כך, כשמונתה לתפקיד מפקדת גדוד גם היא, אינסטינקטיבית, המעיטה בערכה. "קשה היה לי לתפוס במה מדובר. מפקדת גדוד? אני? האם אני מתאימה?". הרהור כזה אופייני לנשים גם בזמנים אחרים ובהזדמנויות אחרות, כאשר לא רואות עצמן מתאימות לתפקידים, אף על פי שכישוריהן וניסיונן מוכיחים אחרת.    

ב-1941 הוקם גדוד החברות בפיקודה, שמנה כ-500 נשים. הקושי העיקרי לא היה פיזי. "פי שנים היה קשה לה [לחברה] לקבל יחס של זלזול וחוסר אהדה מצד החברים. לעתים עם נשיכת שפתיים מעלבון צורב היה עליה להמשיך לשאת בעול ולהתאמץ להשיג את אותן התוצאות ואפילו יותר טובות משל החברים". 

תפקיד מיוחד, סיפרה, היה "האישפוז". הכוונה הייתה לאחריות על מטבחים וחדרי אוכל לטובת חברים שיצאו לפעולות. מחלקה זו הוקמה עוד לפני המלחמה. "לא הצלפה ולא הפגזה מתמדת לא מנעו בעדן מלהופיע במועד התורנות שלהן לאיזור בכדי להכין ולהביא לעמדה הקיצונית ביותר את מנת האוכל ואת המשקה החם לחבר הנלחם", סיפרה בספר אלמוניות בחאקי. מהדו"ח שלה אפשר ללמוד שההערכה שרחשו מפקדים ב"הגנה" למשימות אלו ובתוך כך לחברות הייתה מועטה.  

כמעט שנה אחרי הקמת המדינה התקיים בתל אביב כינוס מפקדות ה"הגנה". הלפרין חשבה שסיפור פועלן של החברות בתל אביב הושתק. גם תפקיד "האשפוז" לא זכה לכבוד הראוי, אם בכלל. היא כתבה זאת גם לעורכת "דבר הפועלת" וקיוותה שהביטאון ישמש אכסניה להשמעת סיפורן. 

כמו נשים רבות אחרות עם הקמת המדינה חזרה המ"גדית לתפקידים המסורתיים. היא נישאה, התלוותה לבן הזוג שלה, יהודה הלפרין, שנמנה עם מפקדי החי"ש וההגנה, לשליחות רכש בז'נווה, ילדה בן ובת, לא עבדה מחוץ לבית ושימשה יו"ר ועד ההורים בבית חינוך לילדי עובדים על שם א"ד גורדון בתל אביב. בשנת העשור חזרה והובילה את גדוד החברות, הפעם בטקס קבלת אות ה"הגנה".

כשבתה דליה הייתה כבת תשע היא יצאה לעבוד בלשכת הקשר של משרד החוץ בתל אביב. במקביל המשיכה בפעילות להנצחת גדוד החברות. עם פרסום "ספר תולדות ההגנה" הביעה מחאה על שוליות הנשים בו ושלחה מכתב לשאול אביגור (מאירוב), מראשי ה"הגנה" שנמנה עם עורכיו. 

במחקרה על נשים בארגון ה"הגנה" הראתה ד"ר דגנית בוני-דוידי כי הסיבה לדחיקת החברות לשוליים לא הייתה רק תוצר של עמדת המפקדים הבכירים שראו בתפקידיהן "זוטות". גם הנשים ב"הגנה" עצמן לא הבליטו את חלקן. במחקר היא ציטטה את הלפרין, שאמרה בפשטות: "לא ידענו להבליט עצמנו". היה זה גם מפני שתרומתן לא כרכה "אירועים מרעישים" וגם מפני ש"חונכנו לצנעה". הסברים אלה מאפיינים את השכחתן של נשים גם בזירות אחרות ומעמידים אתגר ייחודי בעבור חוקרות היסטוריה של נשים. 

כשהייתה הלפרין בת 85 היא נתנה ריאיון ל"במחנה". "היום עושים כנס מחזור כמעט לכל גדוד שהיה מעורב באיזה מבצע. כשביקשתי לסכם גם את קורותיו של גדוד הנשים, אמרו לי: אה, תעזבי שטויות, אתן הרי לא לחמתן". לדעתה, הגשה של כוס קפה חם ללוחמים ששכבו במארב הייתה גם כן לחימה, "וצריך להוקיר זאת". בכך לא רק תבעה את עלבונן, קראה תיגר על הנורמה לפיה לחימה משמעה אחיזה בנשק תוך המעטת חשיבותם של תפקידים מאחורי הקלעים, ודאי שירות. 

ב-1989 ראה אור הקובץ "אלמוניות בחאקי: סיפוריהן של חברות ה'הגנה' בתל אביב" (הוצאת מלוא) בעריכתה של חיה עירוני-אברהמי. להלפרין מקום מרכזי בו. היא יזמה את הוצאתו לאור וגם כתבה את דבר המפקדת בסיומו. "יחד עשינו את הדרך הארוכה והקשה של השירות ב'הגנה' בימי המחתרת, ודומה שאיש מלבדנו לא ידע על כך דבר". 

היא ראתה בספר "עיטור מופת המשותף לכולנו, חברות ה'הגנה' של מחוז תל אביב". גם לזה יש היבט מגדרי: עיטור מופת זה לא היה תוצר של הכרה של חבורת גברים שמקומם בהיררכייה סומן בדרגות, אלא של שיחות נשים. היררכייה נעדרת גם מרשימת החברות הארוכה שחותמת את הספר, שאין בה אזכור לדרגה או תפקיד, כפי שהיה נהוג אז. 

ב-2003 העניקה עיריית תל אביב לניוטה הלפרין אות יקירת העיר. ב-29 בספטמבר 2004 הלכה לעולמה. באתר האינטרנט של ה"הגנה" יש סקירה בנושא "החברה ב'הגנה'", ממנה אפשר ללמוד כי מעטות ביותר "הגיעו לתפקידים מבצעיים דומים או זהים לתפקידי הגברים". שמות המפקדות לא נזכרים בו, אלא שמות גיבורות שנפלו: חנה סנש, חביבה רייק וזהרה לביטוב. 

"אלמוניות בחאקי" נעדר מרשימת הספרים במאגר המידע שבאתר. הלפרין נזכרת בדף בנושא "גב"ל", בו אפשר ללמוד כי אלה ראשי תיבות ל"גדוד בנות לוחמות". בנות ולא נשים. ככל הנראה זה הכול: גם מרשימות אישים ומפקדים באתר ארגון ה"הגנה" היא לא נזכרת. 

דליה הלפרין כותבת על אימה: אמא ניוטה, מאת דליה הלפרין

לאחר שהפכה לאם, המשיכה אמי ניוטה הלפרין לחיות כמי שעדיין הוטלה עליה אחריות למתרחש. אך דברים השתנו. אחרי שלוש שנים במהלכן עבדה במשרה חלקית לפרנסת המשפחה, נקראה לחזור ל"הגנה". בתחילת שנת 1948 היא ארגנה מחדש את החברות ליחידה שמנתה מעל ל-600 נשים. 

ימי מלחמת העצמאות היו תקופת השיא של הגדוד, שעת מבחן בה נזקקו לכל גבר ואשה, בדיוק כפי שהיא טענה כשניסתה לשכנע כי יש להכשיר נשים להפעלת כלי נשק ולמלא תפקידים באופן שווה. בימי מבחן אלו, "שלא כמו בשנות המאורעות (1939-1936) הן לא הכינו אוכל לבחורים – כי אם השתתפו בשמירה ובלחימה, ספגו אש, ירו וזרקו רימונים".

באחד מהימים הסוערים האלו, נשאר אחי, אילן, בוכה מחוץ לגנון לאחר שלא הגיעה לאסוף אותו. נמצא סידור עם חברת גדוד ותיקה, בעצמה אם לילדים קטנים, שגרה בסמוך, שהעידה שהמעט שיכלה לעשות היה "לטפל בילד של ניוטה כדי שתוכל למלא בשקט את התפקיד שלה כמפקדת החברות. עשיתי זאת ושמחתי שאני עוזרת במשהו".

אחת המפקדות, שהחלה את דרכה כקשרית שלה, אמרה עליה: "ניוטה כבשה אותי מהרגע הראשון בפשטות הליכותיה ובחיוך הנעים שלה. […] התפעלתי אז מהעובדה שניוטה גם מפקדת ב'הגנה', גם עובדת וגם בעלת משפחה, וכן מהצירוף של מארגנת טובה, מפקדת ואדם בעל חיוך ומילה טובה".

עם קום המדינה והקמת צה"ל הציעו לאמי להפוך למפקדת הח"ן והיא סירבה. כאם לילד קטן, הרגישה לא תוכל להקדיש את עצמה לתפקיד. היא הצטרפה ב-1949 לאבי, יהודה הלפרין, בעצמו ממפקדי החי"ש, ההגנה וקצין העיר, שקיבל תפקיד במשלחת הרכש בז'נבה. הם הכירו בהגנה, ואפשר להגיד שהוא היה מגדולי המעריצים שלה. מאוחר יותר נולדתי אני.

את מורשת גדוד החברות בתל אביב, היא הצליחה, בכוחות משותפים עם חברותיה, להנציח בספר "אלמוניות בחאקי" שיצא ב-1989. קובץ עדויות נשות הגדוד השונות בו, מעלה תמונה עשירה על הנשים, היחסים בתוך הארגון והקשרים מחוצה לו, חייהן ובכלל על התקופה. במובן מסוים, היום ניתן יותר להעריך את העובדה שהעדויות הועלו על הכתב ואת החומרים הנשקפים ממנו.

עד סוף חייה היא לקחה חלק פעיל בנשיאות הארגון הארצי של חברי ה"הגנה". היא הייתה מרצה אורחת בקורסי קצינות בצה"ל וניצלה כל הזדמנות לספר את מורשת הארגון והתקופה, בריאיונות למחקר אקדמי, לנוער וגם לנהגי המונית בנסיעות לישיבות ב"בית אליהו".   

חבורת החברות והמפקדות והחברים והמפקדים נשארו בקשר במשך שנים. מדי שנה חגגו יחד את יום העצמאות לציון התקופה השמחה ביותר בחייהם. בטקס קבלת תואר "יקיר תל אביב" היא סיפרה שהיא מכירה את העיר כמו כף ידה, מפני שב"הגנה" היתה חייבת להתמצא בכל המעברים בין הבתים והחצרות כדי להגיע לכל פינה בדרך הקצרה והמהירה ביותר.

חברותיה ופקודותיה הגישו את מועמדותה לתואר בעבר אך נדחו, דבר שגרם להן ולה עוגמת נפש. בשנת 2001, תחת מעטה סוד, הגשתי את מועמדותה, שגם אז נדחתה. בשנת 2002 היא קיבלה את האות, הודות לסיועו של נחמיה ברוש, ממפקדי ה"הגנה", סגן מפקד מחוז תל אביב, ובעצמו יקיר תל אביב, שהכיר את עשייתה מקרוב ופנה לוועדה ולעירייה בהמלצה אישית חמה. ניוטה קיבלה את התואר, נאמה בשם ה"יקירים" והפכה לכוכבת האירוע. כשקיבלה את שיחת הטלפון מהלשכה שראש העירייה מבקש לדבר איתה, חשבה שזו מתיחה.

כל הציטוטים מתוך הספר "אלמוניות בחאקי", בעריכת חיה עירוני אברהמי, הוצאת מלוא, 1989

דליה הלפרין עוסקת בתכנים, כתיבה, פיתוח קונספט, חיפוש מידע ועריכה, בעבר עבדה בתחומים אלו ובניהול בתחומי האינטרנט, תקשורת שיווקית ועיתונות