פוסט אורחת מאת אילה אבנת
אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".
שולחן האוכל אצלנו היה ידוע, לבני ובנות המשפחה ואורחיה, כמוקד לסיפורים על תקומה, ציונות וגילויי פטריוטיות. עם חלוף השנים למדתי כי אלזה, אחת מארבע אחיות, הגיעה לארץ ישראל בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הייתה האחרונה מן המשפחה המורחבת שעלתה מפולין.
בשנת 1933 עזבו ההורים, שושנה ושמואל ביברינג, ובתם הצעירה אסתי, שהייתה בת תשע, את ביתם בסטניסלבוב. שתי בנותיהן הבוגרות היו נשואות והקדימו להגיע לארץ. אלזה, השלישית במניין, נשארה ללמוד לטינית בקרקוב, באוניברסיטה היגלונית. אהוב נעוריה, אפרים הופשטטר, אותו הכירה לראשונה בארגון הצופים העבריים מנורה בסטניסלבוב, כבר עלה לארץ והיה נוטר ביישובי השרון.
בשנת 1939, בגלל ההגבלה על מספר הסטודנטים היהודים, במקום להמשיך ללימודי הדוקטורט, אלזה נסעה לפגוש את אהובה באלכסנדריה שבמצרים. הם התחתנו שם, ואז הגיעו לארץ. אפרים, שכינו אותו "פישקו", גבר יפה תואר, שירת אז כחוקר במשטרת המנדט. הזוג התיישב בתל אביב ובשנת 1941 נולד בנם גדעון.
אלזה ואפרים הופשטטר (אלרום) / באדיבות המשפחה
אלזה, אישה משכילה ועצמאית, חיפשה עבודה כמורה. מאחר שלא היה ביקוש למורים ומורות ללטינית, היא הסכימה ללמד "מה שצריך". כך הפכה למורה לתזונה ומנהלת מסעדת בית הספר כרמל, היום בית הספר גבריאלי, בתל אביב. בית ספר זה היה בין הבודדים שהחזיקו מסעדה בה הוכנה ארוחת צהרים קלה בעבור התלמידים והתלמידות ועל ידם, בפיקוחה של אלזה.
במשך ארבעים שנה התמידה בעבודתה, אותה אהבה מאוד. היא זכתה לתואר "מורה מיתולוגית" לילדים ולילדות שלמדו אצלה להבדיל בין חלבונים, פחמימות ושומנים, להכין סלט ועשו תורנות מטבח. לימים נקראו שיעורי התזונה האלה כלכלת בית.
מדינת ישראל שקמה על חורבות העם היהודי שנספה באירופה הותירה את פישקו ללא משפחה. האובדן יצר בנפשו פצע שלא נרפא מעולם. נחמתו הייתה בשירותו את המולדת כחוקר מוערך ונערץ במשטרת ישראל, ובבנו הג'ינג'י גדעון. על מותם של בני משפחתו שנרצחו בשואה גילה כששירת ב"לשכה 06", שהכינה את החומר למשפט של אדולף אייכמן. עוד קודם לכן, כחוקר בכיר, נשלח על ידי המוסד לארגנטינה כדי לוודא שהמידע שהגיע בקשר לפושע הנאצי היה אמין.
אין אהבות שמחות, ואהבתם המיוחדת של אלזה ופישקו ואהבתם לבנם יחידם לא זכתה לפרוח. בארבעה במרץ 1969 נהרג בנם בתאונת מטוס. גדעון היה מהנדס מחשבים מוכשר, וטרם הקים משפחה. פישקו אימץ את שם המשפחה העברי של בנו ומאז נקרא אפרים אלרום.
בקיץ 1969 הושאל פישקו מהמשטרה לשירות החוץ, יצא לאיסטנבול ושירת בתפקיד קונסול בטורקיה. ב-17 במאי 1971 הוא נחטף ונרצח על ידי קיצונים מהפכניים. לאחר חמישה ימים בהם החזיקו בו כבן ערובה, הם הוציאו אותו להורג בירייה.
אלזה נותרה לבדה, מוכה ואבודה. אבל כפי שעמדה לצד בן זוגה הקונסול אחרי מות בנם, אז, בעיניים נוצצות מדמעות סמויות, מילאה את תפקידה כמארחת ומסבירה על מדינת ישראל, כך נאחזה בחיים. היא ציירה ובמשך שנים התנדבה בארגון יעל, יד עזר לחולה. בבית החולים איכילוב היא סייעה לאחיות בטיפול נמרץ ובחלוקת אוכל. רבים מתושבי תל אביב שהכירו אותה כ"מורה הופשטטר" חיבקו אותה באהבה והערכה. היא התמידה בהקראת ספרים לגבר עיוור ומשכיל, והייתה לו לחברה לשיחות אינטלקטואליות ולחיפוש פירושים למלים בלטינית.
אמי, אחיה ובני הדודים דאגו לה כל השנים. למרות העצב התהומי, היא ידעה להשתתף בשמחות משפחתיות, לקחת חלק בחיי המדינה, להיות מנויה בכל התיאטראות בעיר ולהאזין בקביעות לקונצרטים בהיכל התרבות. לא היה נושא שלא שמחה לדון בו ולהתעמק בחיפוש אחר מידע, טרם עידן גוגל ושכמותו.
בימי ששי, לאחר שסיימנו לאכול, נותרנו לשחק ב"פירושי מלים", משחק שאלזה אהבה במיוחד, ודאגה לנצח במרבית הפעמים. פתחנו מילון עב כרס של מלים לועזיות ובחרנו באופן אקראי מלה, והיה על כל אחד לנסות לתת לה פירוש נכון.
אלזה אלרום עם אמה, שושנה ביברינג, גדעון ואפרים אלרום (הופשטטר)
אהבתי את דודה אלזה ואת סיפוריה על שנות לימודיה בחוץ לארץ – שם נהגו הסטודנטיות להתלבש בהידור רב עם כובעים וכפפות – על תלמידיה ותלמידותיה שהיו לדמויות מובילות בארץ: עורכי דין מפורסמים, שחקנים ופוליטיקאים.
בכתבה במלאת 75 שנה לבית הספר גבריאלי-כרמל סיפר שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, על "המורה הג'ינג'ית לתזונה, גברת הופשטטר, אולי אפילו אז לא ידעתי את שמה הפרטי. השיעור איתה התקיים בימי שישי, ובכל פעם בחרו תורנים, והם היו מבשלים לכולם. אם היום אני יודע איך לטגן ביצה, זה משם".
היו גם סיפורים, מהולים בהרבה כאב, על בנה שהעניק לה גאווה ושמחה, על הוריו ואחותו של פישקו שנספו, ועל אהוב נעוריה, שפֶסל בדמותו ניצב בבית הוריי. כנערה, הסיפורים של דודה אלזה נדמו כסרטים בשחור לבן: עתיקים ורחוקים מחיי. ככל שבגרתי והקשבתי, נחשפתי לעומקם ומשמעותם. דודה אלזה נפטרה בגיל 96. אולי אז, אחרי שפרשה מן העולם בשיבה טובה, התאחדה עם אהוביה.
אִילה אבנת היא מחנכת ב"בית חינוך לאה גולדברג" בגבעתיים, בוגרת מכללת סמינר הקיבוצים