אף על פי שהיה לה וותק, כישורים וניסיון, באותן שנים לא קודמה לקצונה. בשנות המדינה הראשונות שיעור הנשים במשטרת ישראל היה מועט ביותר. תפקידיה המגוונים של יעקובסון היו בבחינת היוצא מן הכלל שלא העיד על הכלל. הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל ניתב נשים לתפקידי מזכירות, בעיקר כתבנות, אז במכונות כתיבה, או לשמירה על אסירות או עצירות ולחיפוש גופני אצל נשים. 

כשהקצין הבכיר אמר שגברים שווים יותר

באותם ימים, בכלל לא היו במשטרת ישראל נשים חוקרות, ולא רק זה, אומרת יעקובסון, "בכלל לא עלה על הדעת שנשים יכולות להיות קצינות". היא זוכרת שיחה עם קצין משטרה בכיר. היא חזרה והסבירה שחשוב לה להתקדם. "הוא אמר לי: את תסכימי איתי שגבר שווה יותר מאישה? אמרתי לו: באמת? תראה את הכלומניקים האלה, איפה אני ואיפה הם? אני לוקחת אותם בכיס הקטן. והוא אמר שגברים שווים יותר". היא לא ויתרה ופנתה לקצין בכיר אחר. מבלי לפרט כאן אפשר לומר רק שחוויותיה משנות השירות במשטרה מלמדות על ההתמודדות הבלתי אפשרית של נשים בארגון שרובו ככולו גברים והיה מבוסס על הייררכיה גלויה.

בשנת 1960 היא שירתה במחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי, ששכן אז בתל אביב. ביום שני, 23 במאי, כשסיימה והיתה בדרכה לאוטובוס לביתה בחולון ראתה בדוכן עיתונים מהדורה מיוחדת: אדולף אייכמן נמצא בישראל. למחרת נקראה למשרדו של ניצב משנה אפרים הופשטטר, אז ראש ענף חקירות במחוז תל אביב. בדומה לצעירים וצעירות אחרים בישראל אז, לא היה לה מושג מי היה האיש, והיא תהתה על מה הרעש הגדול.

כשהגיעו ללשכתו של מפקד המחוזי הצפוני, ניצב אברהם זלינגר, השולחן בלשכתו היה עמוס ספרים. תראו, אמר להם, אנחנו צריכים ללמוד בעל פה את הספרים האלה. יעקובסון הרימה גבה. בסופו של דבר, אלה היו חלק קטן ממאגר החומרים שאנשי "לשכה 06", היחידה המיוחדת של משטרת ישראל לחקירת אייכמן, אספו ואימתו, תירגמו וקיטלגו בתשעת החודשים הבאים. בכך הניחו את התשתית להרשעת פושע נאצי, במשפט שהיה לאירוע מכונן בתולדות החברה הישראלית. 

מחדרי החקירות לאולם בית העם

כמו קציני "לשכה 06" ושוטריה שגרו במרכז הארץ, היא לנה במשך השבוע בחיפה. היא חלקה חדר שכור עם רות שינדלהיים (שי), שנמנתה גם היא על שוטרי ושוטרות ב"לשכה 06", ועבדה בארכיון היחידה. היחידה שכנה במתקן בג'למי (היום בית המעצר קישון) ופעלה הרחק מאור הזרקורים. העבודה היתה חשאית, ועל יעקובסון, כמו על כל אנשי היחידה, נאסר לספר, גם אם ברמז, על מהלך החקירה. 

מבחינה מקצועית, גרמנית היא לה שפת אם. הקושי האדיר היה הן בתכנים של המסמכים שתרגמה, הן בכמויות האדירות של המסמכים שהצטברו והן באינטנסיביות של העבודה. "מה שהיה נורא זה, שזה היה שואה ושואה ושואה. המון עדויות, של אנשים, ובעיקר מסמכים שזלינגר (מפקד היחידה) הביא מגרמניה. זה היה קשה מאוד מפני שסבתא שלי, האהובה, נספתה באושוויץ".

זטה והוגו היימן, סבתא וסבא של יעקובסון מצד אמה, עלו ארצה יחד עם כל המשפחה. אחרי תקופה קצרה החליטו הסבא והסבתא לחזור לגרמניה. אביה של יעקובסון התחנן שיישארו, "אבל הם, שהיו אנשים אמידים, אמרו לא, זה לא נורא, זה יעבור, זה כלום, זה שום דבר. חזרו לגרמניה. סבא עוד מת בדירה שלהם בברלין. לא היה בדירה הזו כבר כלום, כי הם גזלו הכול". סבתא שלה, זטה היימן לבית סולומון, נולדה בברלין ב-1874. כשנרצחה באושוויץ היא היתה כבת 68. 

במהלך העבודה על המסמכים שהגיעו מגרמניה לא מצאה אזכור של סבתא שלה. אמא שלה, היא מספרת, מעולם לא דיברה איתה על כך, גם לא במהלך משפט אייכמן, אף לא לנוכח העדויות של הניצולות שסיפרו על אושוויץ. "אני אף פעם לא ידעתי מה היא הרגישה בקשר לזה", היא אומרת, "היא לא דיברה על כך מעולם".

אחרי תשעה חודשים אינטנסיביים עברה לשרת בירושלים והמשיכה בעבודת תרגום המסמכים, הפעם במהלך הדיונים במשפט שהתקיים באולם בית העם. העומס בעבודת התרגום לא היה גדול ומדי פעם הגיע לאולם הדיונים. היא זוכרת את עדויות הניצולים במשפט ובמיוחד את עדותו הבלתי נשכחת של יחיאל דינור, ק.צטניק. "הוא היה לבוש כולו לבן. החליפה לבנה, חולצה לבחנה, נעליים לבנות. אני חושבת שזה היה בכוונה, שיהיה טהור. והוא התחיל לדבר, ואני אמרתי למישהו שעמד על ידי אתה תראה, הוא יתעלף עוד רגע. ובאותו רגע הוא צנח".

25 שנות שירות במשטרה

אחרי המשפט חזרה למטה הארצי לתפקיד עוזרת קצין הקישור עם האינטרפול ואחרי כן כקצינת קישור בדרגת מפקחת. ב-1973 פרשה מהמשטרה. היא נישאה לאלכסנדר כהנוף, מהנדס אקוסטיקה במקצועו. לפני כן היה נשוי תקופה קצרה לסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב (שוחט).

היא למדה היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסיימה בהצטיינות יתרה. היא כתבה תזה בנושא ההיסטוריה של היהודים בסלוניקי וביוון, שהתפרסמה בספר "יהודים בדרכי-השיירות ובמכרות-הכסף של מקדוניה: קורותיהן של קהילות סירס וסידרוקאפסי במאות ה-15 וה-16" (הוצאת הקתדרה להיסטוריה ותרבות של יהודי יוון וסלוניקי באוניברסיטת תל אביב). בשנת השבעים למדינת ישראל, שהיתה גם שנת השבעים למשטרה, התקיים טקס הוקרה לה עם המפכ"ל רוני אלשיך. היא בת 94 וחצי, וגרה בבת ים.

למאמר נוכחות נפקדות: נשים ומגדר ב"לשכה 06" בכתב העת משטרה והיסטוריה

למאמר זה היה מבצע משטרתי אדיר, אך הוא נותר בצללים במוסף הארץ, 14 במאי 2020 וגם באנגלית

למאמר בצֵל התביעה: משטרת ישראל (לשכה 06) בפרשת משפט אייכמן בכתב העת משפט, חברה ותרבות

למאמר שחרור בתנאים מגבילים: נשים במשטרת ישראל 1958-1948 בכתב העת משטרה והיסטוריה