המחנכת שלא טעתה

בחודש מאי 1939 באה סטפה וילצ'נסקה לבקר את מרים שיר בביתה בתל־אביב. היה זה זמן קצר לפני שהיא חזרה לפולין, בתום תקופה שבה נמצאה בארץ, בקיבוץ עין־חרוד. אף שווילצ'נסקה יכלה להישאר בפלשתינה, היא החליטה לחזור לעבודתה בבית היתומים קרוכמאלנה 92 בוורשה. כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת העולם השנייה. ב-1940 נסגר הגטו בבירת פולין. בין חומותיו, המשיך בית היתומים לפעול. ב־5 באוגוסט 1942, כשבועיים לאחר תחילת "האקציה הגדולה", גורשה וילצ'נסקה לטרבלינקה יחד עם הילדים והילדות ועם צוות הבית, בראשו ד"ר יאנוש קורצ'אק.

סטפה וילצ'נסקה ניהלה את בית היתומים בוורשה פולין יחד עם יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול. שניהם נשארו עם הילדים והילדות, והלכו איתם בזמן הגירוש הגדול. נספתה בטרבלינקה. בסוף שנות השלושים היא ביקרה בארץ ישראל והייתה גם בקיבוצים.

סטפה וילצ'נסקה בקיבוץ עין חרוד

18 שנה אחרי הביקור ההוא, שיר כתבה עליו בעיתון. מרים שיר (וולמן), ילידת פולין, הגיעה ארצה בעלייה הרביעית אחרי שלמדה פסיכולוגיה, ספרות ובלשנות. כאן עבדה כעיתונאית ומתרגמת מיידיש ופולנית. במשך שנים היא כתבה וערכה את מדור הנשים בעיתון "דבר". ביום הזכרון לשואה תשט"ז (1957) היא הקדישה את המדור לווילצ'נסקה וסיפרה על פגישתן זו, שבדיעבד היתה האחרונה. היא סיפרה גם, כי כשנפרדו אמרה וילצ'נסקה "שהיא נוסעת לפולין ואדיר חפצה להעביר משם ילדים לארץ ישראל".

במשך עשרות בשנים היתה וילצ'נסקה, מחנכת ושותפתו של קורצ'אק לניהול בית היתומים, כמעט אלמונית. לרוב היא הוצגה בתור "יד ימינו של המחנך הדגול". בתקופת המלחמה, סיפרה שיר לקוראות, וילצ'נסקה אירגנה בגטו וָעָד של נשים, שפעלו יחד להצלת ילדים מן הרעב וממגפת הטיפוס. שיר כתבה שווילצ'נסקה הייתה מ"אימהות הגיטו", אחת הנשים הדגולות שפעלו להצלת ילדים שלא היו ילדיהן הביולוגיים, ורבות מהן נשכחו.  

בביקור ההוא בתל־אביב דיברה וילצ'נסקה על משנתה החינוכית. שיר זכרה שהיא אמרה: "בתקופה שלנו עשינו משגה, גם קורצ'אק, גם אני, כשחינכנו את ילדי ישראל בפולין לאהבת הזולת בלבד. צריך היה, שיגדלו ציפרניים, כדי לנעוץ אותם בחיות הטרף בצורת בני אדם". 

וילצ'נסקה וחניכותיה בבית היתומים בוורשה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

שיר חשבה שווילצ'נסקה לא צדקה. "טעתה המחנכת הדגולה, בסברה, שהילדים היהודיים בפולין לא היו מוכנים למאבק", קבעה. "למעטים ידועים פרקי הגבורה של ילדים, מבריחי מזון לגיטו במצוד, וילדים לוחמי גיטו ואף ילדים שחיו חיי פרטיזנים ביערות".

לדעתה, פעולות שביצעו ילדים בגטאות הוכיחו שילדים מ"שם" ידעו להשיב מלחמה שערה, אולי לא פחות מן הצברים הצעירים. שיר גם מצאה נחמה: אף על פי שווילצ'נסקה לא זכתה לראות זאת, הרי היו ילדים שניצלו, הגיעו לארץ ומצאו בית. הנה, כתבה שיר, "מתגשם חלומה", שכן "כיום חוזרים אלינו ילדי הגיטו ונקלטים כאן".

שיר כתבה את הדברים בשלהי העשור הראשון למדינה. באותה תקופה, חתרה מדינת ישראל לבצר את קיומה והתעצבה דמותה של החברה הישראלית. גילויי העזה ופעלתנות, ודאי מכת אגרוף או ירי אקדח, הועלו על נס והיו מסימני ההיכר שהבחינו בין היהודים מ"שם" לבני הארץ "כאן".

יותר מ־60 שנה עברו מאז. מקומה של מדינת ישראל מבוסס כבר מזמן, החברה הישראלית חזרה ושינתה פניה עד שפוצלה לארבעה שבטים לפחות. שום כלי נשק, חם או קר, לא יהיה זה שימגר את מגפת הקורונה. ווילצ'נסקה וקורצ'אק לא טעו כשחינכו לנדיבות לב ורוחב יד.

פורסם בידיעות אחרונות, 20 באפריל 2020, המחנכת שלא טעתה