עד מותה פעלה לאיסוף מקורות, גבתה עדויות, פרסמה ספרים והייתה למתעדת ואוצרת בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שנקרא על שם המשורר והמחנך.

היא נולדה ב־1908 בכפר יוראטישקי באזור גרודנה, אז ברוסיה, היום בבלארוס, התחנכה בווילנה, נסעה לצרפת ללמוד שפות, הוכשרה כמורה לרוסית וגרמנית ולימים כתבה גם צרפתית, יידיש, איטלקית, אנגלית ועברית. במלחמה פעלה במסווה של נוצרייה. בזכות שליטתה ברוסית היתה לסוכנת מודיעין, הפיצה כרוזים ופעלה להצלת יהודים כשהשיגה תעודות מזויפות ואיתרה מקומות מסתור. ביוני 1943 נאסרה על ידי הגסטאפו והועברה למחנה לנשים שגבל במחנה ויטאל, שם פגשה את קצנלסון. היא גילתה לו שהיא יהודייה, הוא סיפר לה על גטו ורשה והפקיד בידיה מכְּתביו. יחד צררו אותם בכלי זכוכית שהוטמנו באדמה. מאז הקדישה חייה למלא צוואתו: "לאסוף את הדמעות של העם היהודי".

אחרי המלחמה פגשה בפריז את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, גיבורי השואה הכריזמטיים שעליהם סיפר לה קצנלסון, והם הרשימו אותה מאוד. צוקרמן סיפר לה על מסמכים שהיו קבורים בגטו ורשה ויש לצלמם בדחיפות כדי שלא יאבדו. לנוכח האמצעים הטכנולוגיים אז, זה לא היה פשוט. היא הצליחה.

מאז, היא סרקה ברחבי אירופה ארכיונים וסרטיות, ביקרה במכוני מחקר ובמוסדות ציבוריים והביאה תעודות, סרטים ויצירות אמנות. חלק שימשו חומר ליצירות כמו "המכה ה־81" של חיים גורי, יעקב ארליך ודוד ברגמן. היא אספה לא רק דמעות של יהודים, כשגבתה עדויות מפי מי שכינתה "שארית הפליטה של הצוענים". "רק מי שבתוכו צרוב עמוק כל כך גורלם של בני עמו, יכול למצוא מקום גם לכאבו של האחר", הסבירה. פועלה הנמרץ ותוצריו מחזקים את הטענה כי גם טרם משפט אייכמן ב־1961 הייתה נכונות הן לספר והן לשמוע על השואה.

הצעירה האלגנטית הפכה אישה שלא ידעה מנוח. היא אמרה: "אנשים חוששים מפני! יודעים, שבכל נושא שיחה אמצא את הדרך לנושא הגטו, אדבר על המשרפות, על השמדה, על אמני הגטו – בקיצור, על כל דבר, שריח שנות 1945-1939 נודף ממנו". בעיתון כתבו שהייתה "השגרירה של דור־ההשמדה".

נוביץ תיעדה אחרים, אך לא את עצמה. "אין לי ביוגרפיה. עד 1939, זו היתה חתיכת חיים שממנה כבר מזמן השתחררתי, ואילו אחרי שנת 1939, עברו כל השנים באחת, הקדשתי אותם לנושא אחד: 'לא לשכוח!'", אמרה לצביקה דרור, שכתב עליה את הספר "משא מרים". ב־1990 נפטרה.

אף שסיפורה פורסם בספר והיא מונצחת בבית לוחמי הגטאות, שמה אינו מוכר דיו. למרות שבזכותה חלק מכתבי קצנלסון שרד, לרוב אינה נזכרת בקשר אליו. גם מהתכנית להוראת השואה מטעם משרד החינוך היא נעדרת. אולי יש נקודת אור: ככל שיחלוף הזמן, עשויה לגבור ההערכה כלפי נוביץ וכל אלו שהרימו תרומה עצומה לתיעוד השואה. זה גם עצוב: ככל שמה שייוותר יהיה המסמכים, כבר לא יהיה למי להכיר תודה. 

ידיעות אחרונות, האשה שאספה דמעות, 28 בינואר 2020

למאמר "מתעדות, חוקרות ומנציחות: סיפורי חייהן ופועלן של מרים נוביץ ורחל אוירבך במבט משווה" בגיליון 99 (2019) של כתב העת ילקוט מורשת | אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית