מי היתה "הילדה השלישית" בשיר של נתן אלתרמן?

שולמית כהן-מגורי עמדה יחידה מכל משפחתה ליד הקבר הפתוח של בתה, שנפטרה מפצעיה ביום חמישי, 13 בנובמבר 1947. הבת, שהיתה כבת 15 ואולי אף פחות, היתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה בתל אביב. היא נהגה להכין את שיעורי הבית שלה בבתיהן של חברות; לא פעם אמרה שתחזור מאוחר. פעם אחת הודיעה שבקרוב תצא עם כיתתה לשבוע עבודה בקיבוץ בצפון. לקראת היציאה קנתה לה שולמית נעלי עבודה חדשות.

יהודית כהן-מגורי / ארכיון לח"י

ב-12 בנובמבר 1947 נפצעה קשה במאורע שנודע בתולדות לח"י בתור "טבח ילדי רעננה". למחרת, אור ליום חמישי, 13 בנובמבר, מתה מפצעיה. נתן אלתרמן כתב עליה שיר.

יהודית כהן-מגורי נולדה במושבה זכרון יעקב. אמה, שולמית, ילידת המושבה, היתה בת ליוצאי תימן, ואביה, אהרן, עלה מתימן בשנות העשרים. היא היתה אחות לחיים דוד, צילה, איתמר ומאירה. המשפחה עברה להרצליה ואחרי כן לרעננה ולבסוף לשכונת נווה צדק. אחרי שסיימה את בית הספר "השחר" בתל אביב  למדה בגימנסיה. לימודיה שם התאפשרו בזכות מלגת הצטיינות שקיבלה. היא אהבה לקרוא ולכתוב, כתבה חיבורים ושירים.  

היא היתה חברה בבית"ר, ובבית אחיה השתייכו לאצ"ל. לפי אתר עמותת לח"י, הוריה התנגדו מהצטרפותה לארגון זה. אמא שלה אמרה כי שם "יותר מדי רוצים להילחם". לח"י היה ארגון רדיקלי, שפרש מן האצ"ל בהנהגתו של אברהם שטרן שכונה "יאיר" וראשיו דגלו בטרור נגד שלטונות המנדט הבריטי. שולמית ואהרן לא רק שהסתייגו מכך, אולי אף איימו בנידוי. אך הבת התעקשה. כנראה הם לא היו היחידים מקרב ההוריהן של צעירות בארגון לח"י שהתנגדו לפעילותן בו.

לבסוף, כך מסופר בדף לזכרה, ההורים "ביקשו ממנה לחזור הביתה, על אף שלא השלימו עם פעילותה המחתרתית". כך, נוצרה בבית "מעין 'שביתת נשק': הם ניסו להצר את צעדיה המחתרתיים, ואילו היא הסוותה תקריות בפעילותה המחתרתית כתאונות 'רגילות'". למשל, כשנפצעה ביד, בבית אמרה שזה קרה כשנפלה מאופניים.

אלמונית בת 16

כינויה במחתרת היה אורה. בתחילת נובמבר 1947 הודיעה בבית כי היא נוסעת עם הכיתה שלה לשבוע עבודה בקיבוץ בצפון. לקראת היציאה, קנתה לה אימה נעלי עבודה חדשות. אך היא לא נסעה לצפון אלא לבית בשולי רעננה, שהיה שייך למשפחת עזרא, במערב המושבה. 

באותו בית הכשירו אנשי לח"י צעירות וצעירים, כולל נוער, לשימוש בנשק. יצחק מוסקוביץ ושרה בלסקי התחזו לזוג ששכר את הבית. כלי הנשק הוסתרו במחבוא תחת הרצפות. בהדרכה שהחלה ב-11 בנובמבר השתתפו שמונה נערות ונערים.

למחרת, ככל הנראה בעקבות מידע שקיבלו מפלסטינים שגרו בסביבה, הגיעו הבריטים למקום. כשגילו שהנמצאים בבית חמושים, הם התחילו לירות. מוסקוביץ, בלסקי, לאה גינצלר ושלום מחרובסקי, נהרגו. יהודית כהן-מגורי נפצעה ופונתה לבית החולים ביפו. על המסמך שהוצמד לה נרשם: "אלמונית, בת 16, כתובת לא ידועה".

בעדות ששמורה בעמותה למורשת לח"י סיפרה רבקה אליאב, שכינויה במחתרת היה נמרודה, על שיעורי הנשק שנקטעו בצעקה: "כלניות!". "היו פצועים והיו הרוגים. […] חייל אחד נתן לי מכה רצינית בראש עם קצה הרובה. אמרתי לעצמי, תהיי חזקה וגאה. אנו בני הנוער היינו מוכנים להקריב את החיים שלנו למען המדינה. נשבענו לעשות את זה". בריאיון שערך איתה פלג לוי בסרט "ילדי רעננה" היא סיפרה על הדפיקות בדלת. בלסקי פתחה את הדלת עם אקדח. הסמל הבריטי שראה את האקדח נבהל והתחיל לירות ואחרי כן החלו יריות מחוץ. כולם התחילו לברוח, כולם נפגעו חוץ ממנה. 

הבית ברעננה / ארכיון לח"י

ההרוגים נטמנו ביום ששי, 14 בנובמבר 1947, בבית העלמין בנחלת יצחק. מלבד האם, בני ובנות משפחתה של יהודית כהן-מגורי לא הגיעו ללוותה בדרכה האחרונה, מחשש שייתפסו בידי הבריטים גם הם. על מותה התאבלו בחשאי. בהלוויה לא התקרבה אליה, כדי שלא יידעו שהיא היתה אמה של הנערה שהובאה למנוחות. היה עליה להחניק את כאבה, במיוחד כאשר זיהתה את נעלי העבודה החדשות שקנתה לבתה.  

הדיווח על האירוע ברעננה הופיע בעיתונים מכל הקשת הפוליטית. כולם גם דיווחו על ההלוויה, צוין גם שהשתתפו בה נשים בלבד, או לכל הפחות היו הרוב בקהל שליווה. ליד האלונקה עליה היתה מונחת יהודית כהן-מגורי, ילדה אחת כרעה ברך והשעינה עליה את ראשה. מי היתה, לא סופר. אחרי הקבורה הניחו נשים זרי פרחים, ללא ציון שם.  

לפי אתר עמותת לח"י, "הסיפור כמעט ונשכח לחלוטין ביישוב". הסיבות: אלה היו ימים סוערים שקדמו לימי ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר והיה "מדובר היה בחברי מחתרת הקטנה ביותר שלא היתה חלק מהקונצזוס". כך קרה ש"זכרם של נערים נשמר רק במסגרת המצומצמת של יוצאי לח"י ובני משפחותיהם". זה לא מדויק. 

אלתרמן על "הילדה השלישית"

עם הידיעה על מותה של יהודית כהן-מגורי מפצעיה, כתב עליה נתן אלתרמן שיר. השיר פורסם בעיתון "דבר", שהיה הביטאון העיקרי של מפא"י, ב"טור השביעי" ביום הלוויה, 14 בנובמבר 1947. זהו השיר "הילדה השלישית". הכותרת לו ניתנה מכיוון שיהודית כהן-מגורי היתה השלישית מקרב ההרוגות באותו האירוע. בלסקי ולאה גינצלר היו בנות 17 במותן. כולן בשירו זה היו "ילדות". 

בשיר "הילדה השלישית" לא הזכיר אלתרמן במפורש את השתייכותה של יהודית כהן-מגורי לארגון לח"י. "היא מוטלת עכשיו על רצפת הבטון./ הילדה השלישית./ בסדין מעוטפת היא עד לראשה./ ועכשיו, חברים, אין זה סוד, אין זה סוד, שהיה זה רק גוף של ילדה חלשה…/מה יכלה הילדה לעשות?". 

השתייכותה לארגון לח"י נרמזת בבית השלישי: "מה יכלה לעשות מול מחתרת רודה/ שטוותה מסביבה רשתות במחשך/ ואקדח-טרוריסטים תקעה בידה…/ מה יכלה לעשות? היא לקחה האקדח". חוסר האונים של הילדה עם הנשק הועמד אל מול המציאות בפלשתינה-א"י בשלהי המנדט ובלב המחלוקת ביישוב, בה לח"י היה ארגון שוליים שסימן את קצה הימין הרדיקלי. 

בבית החמישי דבריו כבר היו גלויים וברורים, לא כל שכן ביקורתו, שהיתה לא רק כלפי חוץ, אל אנשי ארגון  לח"י, אלא גם פנימה, אל הנהגת היישוב. "מה יכלה לעשות/ מול יישוב רב דעות,/ מול כולנו, מול כל הקהל הרגיל/ שקרא לה פורשת, בוגדת, ועוד – / אך העיר: שמא אף-על-פי-כן היא תועיל…?".

 

בדפי ה"יזכור" ליהודית כהן-מגורי השיר של אלתרמן לא מופיע. אמנם האירוע קיבל את השם "ילדי רעננה" וכך הוא גם מונצח בשנים האחרונות, אך כהן-מגורי מוצגת ב"יזכור" קודם כל בתור לוחמת. כך מסופר כיצד ניסו להוציא מפיה שמות של אנשי לח"י, אך היא לא גילתה. 

שתיקתה, בין אם היתה מבחירה ובין אם היתה על רקע פציעתה האנושה, הוסיפה לסיפורה ממד הירואי. זה מתעצם לנוכח גילה הצעיר: יש אומרים שהיתה הצעירה מקרב הנופלות במערכות ישראל. לנוכח העמימות בנוגע לתאריך הלידה שלה, לא בטוח שזה נכון. בכל אופן, אין ספק ש"הילדה השלישית" נמנית עם הצעירות שבהן. האם, שולמית, הלכה לעולמה בשנת 2002.

לסרט "ילדי רעננה" של פלג לוי ואיתן וצלר 

תודה לאיתמר כהן-מגורי, אחיה של יהודית כהן-מגורי, ולד"ר שרית שטרן