רות מוריץ נהרגה בג' בסיון תש"ח, 10 ביוני 1948. היה זה במהלך תקיפה של הלגיון הערבי בכפר יהודיה (עבאסייה). היא היתה אז ליד המרכזייה הטלפונית, במטרה לקיים את הקשר בין המטה לבין העמדות. באתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח מסופר כי הכוח קיבל פקודה לסגת. כששמעה שחברתה לנשק מרים אהרוני נשארה בעמדת התצפית בראש המסגד ביהודייה, חזרה כדי להציל גם אותה. החברים קראו לה לחזור. אמרו לה שאין טעם לעלות. היא לא חזרה. על כך הוענק לה לימים אות "עיטור הקרב", אות של האצ"ל שהוענק על ידי מנחם בגין.

רות מוריץ 1948-1930

רות מוריץ נולדה ב-29 בינואר 1930 במלבורן, אוסטרליה, למרים ויצחק מוריץ. כשהיתה בת ארבע עלתה המשפחה לארץ. היא למדה בבית הספר היסודי גאולה בתל אביב ובבית הספר התיכון שלווה. היתה חניכה בתנועת הצופים, אחר כך הצטרפה לאצ"ל. בשירותה באצ"ל היא מילאה תפקידי קישור – תפקיד שעל פי רוב נשים היו אלה שמילאו אותו, בלי הבדל תנועה פוליטית וזיקה למפלגה.

הכינוי שלה במחתרת היה דבורה, ודרגתה – סגן. עם סיום לימודיה התעתדה לנסוע לאוסטרליה וללמוד שם באוניברסיטה. בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר החליטה להישאר בארץ, בו מילאה תפקידי קישור ועזרה ראשונה. החבר שלה, לוחם האצ"ל אברהם כנעני, נהרג ב-29 באפריל 1948 בקרב על כיבוש יפו.

באתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח מופיעה רות מוריץ בדף "בעוז רוחם" – רשימה המביאה את גבורתם של לוחמי ולוחמות האצ"ל שגילו נכונות להקרבה ומסירות נפש. מסופר שם כי מוריץ נהרגה בהתקפת הלגיון תוך נסיון להציל את חברתה מרים אהרוני. היה זה אחרי שהתברר לה שמרים אהרוני נשארה בעמדה על צריח המסגד של הכפר.

"היא קפצה מיד מן המכונית ורצה לכיוון המסגד. חבריה קראו לה לחזור, משום שלא היו כל תקוות להציל את אלה שנשארו בצריח, אך רות לא שעתה לקריאות והמשיכה לרוץ, עד שנעלמה מעיני חבריה, ושוב לא ראוה לעולמים". לוחם אצ"ל שנפל בשבי הלגיון סיפר עם חזרתו כי "חיילי הלגיון מצאו שתי גוויות של נערות יהודיות בכיכר השוק, יש אומרים כי השתיים הפילו עצמן ממרומי צריח המסגד, משראו שאין לפניהן על דרך הצלה, לפי סברה אחרת נפלו השתיים בשבי הלגיון". כנראה שמקור המידע לסיפור הוא ידיעה בביטאון הימין "חרות". 

לפי אתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב סיפור מותן של שתי הלוחמות מקבל ממד הירואי: שתי הצעירות בחרו למות יחד ולא ליפול בידי האויב. "בקרב מר פנים אל פנים נפלו כולם, בזה אחר זה, רק שתי הנערות נשארו על ראש המגדל. לא היו להן אקדחים גם לא סכינים. הן ידעו היטב אילו זוועות צפויות להן אם תיפולנה חיים בידי הערבים. אשר על-כן שמו קץ לחייהן על-ידי קפיצה מראש המגדל". 

גרסה זו של הסיפור פרסם גם יהודה לפידות, פרופ' לכימיה שכתב על תולדות האצ"ל. יש לפחות הסתייגות אחת לסיפור הקפיצה המשותפת מראש המגדל. כך או כך, מה קרה שם באמת ידעו רק שתיהן. באתר משרד הביטחון סיפור מותה של רות מוריץ מובא בקיצור. השתתפה עם כוחות אצ"ל בהגנה על הכפר יהודיה, אז נפלה. בת 18 וחצי במותה. שרידי גופתה הובאו לקבורה ארבע שנים מאוחר יותר בקבר אחים בבית העלמין בקריית שאול. לפי אתר זה, היא נהרגה ב-10 ביוני 1948, מרים אהרוני נהרגה ב-11 ביוני 1948. 

דפי ההנצחה של רות מוריץ ומרים אהרוני ברשת מלמדים משהו על המאבק של נשים לאחוז בנשק, בלי הבדל תנועה פוליטית ומפלגה. האם היתה מופקדת על הקשר, היתה חובשת ואולי שניהם. מרים אהרוני היתה תצפיתנית, חובשת ואולי שניהם. שתיהן מילאו תפקידים שבאופן מסורתי הם תפקידים של נשים במחתרת, בראש ובראשונה קשר וגם תעמולה (הדבקת כרוזים) וגיוס וכמובן הגשת עזרה ראשונה.

השתתפות בפעולה קרבית לא היתה מובנת מאליה. על רות מוריץ מסופר כי "אחרי שהוכיחה את כושרה ומסירותה בעבודות תעמולה, גיוס וקשר, הועברה לקורס סגנים". גם הצגת החזות החיצונית לא נפקדה: באתר האצ"ל רות מוריץ היתה "הנערה התמירה בעלת התלתלים הזהובים והעיניים הירוקות".

מרים אהרוני נולדה בתימן ב-1 במרץ 1925. באתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח מסופר על "לוחמת שהשתתפה בקרב על כיבוש יפו, וקיבלה תפקידים במסגרת תעמולה וגיוס. אף שמילאה תפקידים אלה ביעילות ובמסירות לא באה על סיפוקה ודרשה שישתפוה בפעולות קרב ומתוך תקווה כי לא ירחק היום וינתן לה מבוקשה, שקדה על לימוד תורת הנשק. עם פרוץ המלחמה בערבים, לא יכלו עוד מפקדיה לדחות את בקשותיה, היא יצאה לשמירה בעמדות הגנה ובעמידתה האיתנה הוכיחה, כי אמנם ראויה היתה להישלח לפעולות קרב". בדף באתר משרד הביטחון מסופר על צעירה שמילאה במחתרת "תפקידים מסוכנים ביותר". על הקרב ביהודייה מסופר כי "מרים סירבה לעזוב את המקום בלי המפקדת שלה, ונפלה". השם רות מוריץ לא נזכר.

מרים אהרוני 1948-1925