בוויקיפדיה יש ערך לאלכסנדר זייד, ערך לגיורא זייד, ערך ליוחנן זייד וערך ליפתח זייד, יש גם ערך בשם אנדרטת אלכסנדר זייד, ולכל אלה יש גם קטגוריה של ערכים: משפחת זייד. ציפורה זייד נזכרת בכל הערכים האלה, בתור אשתו-של או בתור אימא-של. עד עתה, בוויקיפדיה לא היה לה ערך בזכות עצמה. זה סמלי וגם עצוב: האישה שהקדישה כמעט מחצית משנות חייה להנצחת האיש שהיה לסמל השומר העברי העשוי ללא חת, האיש שהיה בן זוגה, חברהּ לחיים ולנשק ואב ארבעת ילדיה, נעדרת. ומה שהיא עשתה!

ציפורה זייד, אשת העלייה שנייה, היתה חברה בארגון השומר ומייסדיו, לוחמת לקידום השוויון בין נשים לגברים בפלשתינה-א"י, בעיקר במרחבים בהם פעלה בעצמה, עבודת האדמה והשמירה העברית. היא נולדה ב-1892 בווילנה, בת חמישית לשבעת ילדיהם של שושנה רייזל ומנחם בקר. בשנת 1907 עלתה ארצה עם אחותה קיילה, לימים קיילה גלעדי. ההחלטה לעלות לארץ היתה כנראה ספונטנית: האחות רבקה, שהתכוננה לעלות, החליטה להישאר. ציפורה החליטה להשתמש בכרטיס הנסיעה. הרי תמיד תוכל לשוב הביתה. כשפגשה בארץ-ישראל את אלכסנדר זייד,, ונשארה.

ב-1908 עברה יחד עם קיילה, אלכסנדר זייד וחברים נוספים לחוות הקולקטיב בסג'רה. את הדרך עשתה כשהיא מחופשת לגבר: זהו סיפור שחוזר ונשנה במקורות שונים על תולדות חייה. ההחלטה ללבוש בגדי גבר, במהלך המסע וגם בימים אחרים, היתה הן לשם הסוואה והן מטעמי נוחות, כשרכבה על סוס וכשאחזה בנשק. בחוות סג'רה מיאנה לקבל את חלוקת העבודה על פי חלוקת התפקידים המסורתית, כשהגברים עבדו במלאכות שדרשו הפעלת כוח פיזי, והנשים בבישול, ניקיון וכביסה – מלאכות שדורשות בעצמן הפעלת כוח פיזי רב, אך לא נחשבו כאלה. בין היתר נאבקה על זכותן של הנשים לחרוש את האדמה בעזרת שוורים, לבשה מכנסיים קצרים וקיצצה את שיערה.

ב-1909 נמנתה עם הקבוצה שהקימה את ארגון השומר. יחד עם אלכסנדר זייד נדדה בין יישובים על פי החלטת הארגון: מסג'רה לחדרה, מחדרה לרחובות, שם הצטיינה ברכיבה על סוס. בספרה השומרות שלא שמרו (הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין), שעל עטיפתו מופיעה התמונה של ציפורה זייד על הסוס, מתארת סמדר סיני את הכשרתן של הנשים לשמירה.

זייד קנתה את האקדח שלה בכספים שהרוויחה כפועלת חקלאית בסג'רה. לה ולאלכסנדר זייד היה הסכם: אחת לשבוע החליפה אותו בשמירה. אימון זה היה קריטי להכשרתה ולאימון. ב-1912 נערכה חתונתם, יחד עם שלושה זוגות אחרים, עמודי החופה היו ארבעה רובים. אחר כך עברו לכרכור. ב-1914 נולד הבן הבכור, גיורא. כעבור שנתיים נולדה הבת, כוכבת. אז הצטרפו לקבוצת שומרים שהצפינו ולימים יקימו את כפר גלעדי. ב-1920 נולדו התאומים, יפתח ויוחנן.

ב-1926 עלו על גבעות שייח' אבריק. אלכסנדר זייד היה שומר, והיא החזיקה את הבית הבודד: הצטיידה במצרכים, קיררה מים והתקינה מזון לשש הנפשות. סביבם אספו שומרים שהתאגדו לשמור על יישובי העמק. אחר כך תפסו מקום בקרב גרעין הנוער שהקים את קיבוץ אלונים. באחת מן האסיפות, ב-10 ביולי 1938, כשהיה בדרכו משייח' אבריק לגבעה הסמוכה, נרצח אלכסנדר זייד. היא הפכה את הנצחתו למפעל חייה.

ציפורה זייד המשיכה את פועלה בשמירה ובבניית יישוב, ובהקמת יישוב על שמו: בתחילה היה זה הקיבוץ גבעות זייד, אחר כך המושב בית זייד. היא פנתה לפסל דוד פולוס, איש העלייה השלישית, שפיסל את דמותו של אלכסנדר זייד כשומר רכוב על סוס. אנדרטה זו נחנכה בראשית שנות הארבעים, ומצויה היום בשטח הגן הלאומי בית שערים.

מלבד הפסל, הונצח אלכסנדר זייד בשיריו של אלכסנדר פן, שהלחין מוטי זעירא. מאגר המידע הנפלא באתר זמרשת: פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם מלמד כיצד הניעה ציפורה זייד כתיבת שיר עליו. לקראת האזכרה הראשונה שלחה את בנה גיורא ואת בת אחותה הדסה לתל אביב, לפגוש את אלכסנדר פן ולהאיץ בו שיכתוב כבר את השיר שהבטיח. לימים, בראיון שנתנה לתכנית של נתיבה בן-יהודה בקול ישראל, סיפרה האחיינית הדסה ברלינסקי על הדרך הארוכה משייח' אבריק לתל אביב בשנת 1939, על הפגישה עם אלכסנדר פן בבית הקפה ועל השעה התמימה שעברה עד שסיים לכתוב והם יצאו לדרכם חזרה:

"צפורה אמרה: איך יכולים לקיים את האזכרה? השיר שאלכסנדר פן הבטיח לכתוב עדיין איננו! ואלכסנדר פן הוא בתל אביב. […] והאזכרה היתה בשייח' אבריק. […] שלחו את שנינו לתל אביב. […] נפגשנו בקפה 'אררט' ברחוב לילינבלום. תפסנו את כותב השיר. את אלכסנדר פן. נכנסנו לבית שעה תמימה עד שהוא גמר לכתוב את השיר. לקחתי את השיר מקופל בנייר ורצו בדרך חזרה לשייח' אבריק. הגענו עם השיר ואז כבר התאספו אנשים, ביניהם היה מרדכי זעירא, שהגיע גם הוא לאזכרה. זעירא הלחין אותו על המקום".

"השיר של זייד" באתר זמרשת

זה לא היה השיר היחיד שהיתה מעורבת ביצירתו. ציפורה זייד היתה הכוח שהניע את אלכסנדר פן ואת מרדכי זעירא ליצור את השיר "על גבעות שייח אבריק", הידוע גם בתור "אדמה אדמתי". באתר זמרשת מובא הסיפור שמאחוריו על פי שרה זעירא, אשתו של המלחין, שמתארת כיצד הגיעה ציפורה זייד לתל אביב, וביקשה מהשניים שייכתב שיר נוסף, הפעם במקצב דבְּקה. בתמורה הביאה להם פירות, ביניהם זיתים ושזיפים, ולפעמים גם עוגה.

עיקרון השוויון בין נשים לגברים וההנחה כי אישה יכולה לבצע כל משימה, כולל רכיבה על סוס, חרישה עם שוורים ואחיזה בנשק, היו מרכזיים בחייה. לפי ספרה של סמדר סיני, מערכת היחסים ביניהם היתה שוויונית: אלכסנדר זייד האמין בשוויון זה, ובתמיכתו הצליחה לקדם רעיונות ומעשים אלה. החוקרת רות בקי-קולודוני כתבה כי בשל אהבתו אליה הפך תומך בשוויון זכויות וביציאה של הנשים מהמטבח אל השדה.

לשני הסטודנטים שבחרו לכתוב את הערך ציפורה זייד לא היה ספק: ציפורה זייד היתה פמיניסטית. היא רדפה צדק ושוויון, ראתה לנגד עיניה את הנשים כשוות בקידום האינטרס הלאומי, כאשר לא טובת הפרט לנגד עיניהן, אלא טובתה של האומה. כנראה גם בשל כך דחתה את לידת בנה הבכור.

ציפורה זייד נפטרה ב-24 בפברואר 1968. במלאת שלושים למותה כתבה ברכה חבס, אשת העלייה השנייה, עיתונאית, עורכת ומחנכת: "ליודעיה מרחוק היתה צפורה זייד רק אחת מדמויות האגדה של ארץ-ישראל החדשה. אך לאלה שידעו אותה מקרוב היתה, נוסף לכך, גם אחת ההוכחות לתהומות הצער ולים הכאב, שבהם כרוכים חייהם של אנשי-אגדה בחברתנו".

בין היתר רמזה ברכה חבס על הטעות שנפלה בפרסום מועד הלוויתה של ציפורה זייד בעיתון דבר, שכנראה צמצמה את מספר המלווים והמלוות אותה בדרכה האחרונה. ברכה חבס רמזה שהטעות הזו אולי לא נפלה במקרה, וחתמה: "צפורה יקרה, הרבה צער ועוולות המסת בדמעותיך. שמך ודמותך יקבעו אף על פי כן בקורותינו כראוי להם – ותהיי לאגדה".

ויש המשך: אחרי שהערך בוויקיפדיה עלה לאוויר ופורסם בדף מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה בפייסבוק, התקבלה תגובה ובה מקור נוסף: צוות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים שלח קישור לראיון נדיר עם ציפורה זייד, בו היא מספרת על החיים בסג'רה ועל ארגון השומר. מתברר, שהיא בכלל לא חשבה לנסוע לארץ והתכוונה בכלל לנסוע לאמריקה. בראיון סיפרה בין היתר על הנשים השומרות ועל היחס של החברים לנשים שומרות. היא סיפרה כיצד פעם אחת שמרה יחד עם אסתר בקר, כאשר החליפו בשמירה את אלכסנדר זייד. זה היה עוד בסג'רה. "אסתר בקצה אחד ואני בקצה השני. ואני רואה פיגורה זזה לאט לאט, אבל מי זה ומה זה, לא יכולתי להכיר". התברר שהיה זה אחד השומרים: "רצה לדעת איך אנחנו שומרות. אבל בכל אופן, צריך לשאול: מן האדא? הוא נבהל יותר ממני". היא כעסה עליו: הרי יכלה להרוג אותו. "לא באים ככה. כן שומרות טובות, לא שומרות טובות, אבל לא צריך להופיע בצורה כזאת, ממש כמה מטרים".