באחרונה שוב עומדת הוראת השואה במרכז של דיון ציבורי, בעקבות החלטת גופים מקצועיים במשרד החינוך כי תלמידי התיכון ילמדו על השואה, אבל הנושא לא ייכלל בבחינות הבגרות. החלטה זו מתפרשת כאילו השואה אינה נכללת בגוף הידע שבו נדרשים להחזיק תלמידים ותלמידות הנבחנים בבגרות בהיסטוריה, ולכן הנושא לא יילמד ברצינות הראויה. זו טעות.

על פי ההודעה שפורסמה מטעם מפמ"ר (מפקח מרכז) היסטוריה במשרד החינוך ב-21 ביולי, הוראת השואה לבגרות בהיסטוריה תתקיים במסגרת "הערכה חלופית". הערכה חלופית, על פי אתר משרד החינוך, היא הערכת התלמידים והתלמידות על פי מידת היכולת שלהם ליישם את הידע, המיומנויות וההבנה שנרכשו בתהליך של לימור וחקר. הערכה כזאת יכולה להתבסס, למשל, על עבודת חקר או תקליט עבודות.

משקלה של הערכה חלופית זו בציון הבגרות בהיסטוריה הוא 30%. זה לא מעט. לכן השואה היא נושא שנלמד לבגרות, מקבל שעות הוראה וקשב, וההתייחסות אליו בכיתה תלויה בזמינות המורה ובמוטיבציה שלו – בדיוק כמו 70% מהנושאים שכן נכללים בבחינה. קיצורו של דבר, השואה נכללת בקורפוס לבגרות בהיסטוריה, אבל הידע וההבנה של התלמידות והתלמידים בתחום זה לא יוערכו באמצעות מבחן.

ביסוד ההחלטה לקיים הערכה חלופית בתחום השואה עומדת ההנחה, שאפשר לסמוך על צוותי ההוראה והחינוך: צריך לאפשר להם לגוון את דרכי ההערכה ולהראות שיקול דעת בבחירת הדרך המתאימה לתלמידיהם ולהם עצמם. עולה ממנה גישה מבורכת, ולפיה גם בכיתות י"א־י"ב ראוי להתנסות בלמידה שאינה מכוונת לקראת בחינה ושעמידה בבחינה אינה ערובה להפנמת השכלה רחבה.

אפשר וראוי לדון בשאלות כמו מה צריכים להיות הקריטריונים שעליהם מתבססת ההערכה החלופית, מה טיבן של דרכי ההערכה, באיזו מידה התמקדות בתכנים מסוימים תבוא על חשבון היכרות עם היבטים אחרים של הנושא ועוד. אפשר וראוי לתת למורות ולמורים הזדמנות להתנסות בהוראה שאינה מכוונת לבחינה.

ההחלטה המבורכת של משרד החינוך פתחה למורות ולמורים להיסטוריה בתיכון פתח לשילוב נושא השואה במחשבה ובמעשה החינוכיים בלימודים בכיתות י"א וי"ב. המשרד למעשה משחרר את המורים והמורות מתפקידם כמכינים לבחינה ונותן להם הזדמנות לעשות את עבודתם: ללמד, להנחות ולחנך בעצמם.

נושא השואה הוא חלק בלתי נפרד מהמחשבה ומהמעשה החינוכיים בכל המקצועות ההומניסטיים, ובראשם היסטוריה. היכרות עם נושא השואה והעמקה בו צריכות להתקיים בראש ובראשונה בין כותלי בית הספר, בסביבת החיים המוכרת של הנוער, בהנחיית הצוות החינוכי הקבוע. צוות זה צריך להוביל את התהליך, ולא להתלוות אליו – אם לסיור במוזיאון או לסדנה במכון.

אפשר לראות בהחלטה הזדמנות להפוך את המורים והמורות מצינור המעביר מידע על השואה, בלחץ זמן, לאנשי מקצוע הרואים בסיפורים היסטוריים אמצעי להרהור מעמיק על העבר ומכאן על ההווה והעתיד. הטענה של אייל קמינקא, מנהל בית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם, כי "אנשי המקצוע במשרד החינוך קיבלו החלטה אמיצה וראויה, אבל קיים חשש שבשיטות המדידה הנהוגות כיום מטרותיה לא יושגו", מגוחכת. מי אם לא משרד החינוך יוביל שינוי בשיטת המדידה?

יש לתת למורים ולמורות כלים ויש להקצות משאבים להוראת השואה. מוטיבציה, רצון ונכונות להשקיע לא חסרים בקרב פרחי הוראת היסטוריה, שמדי שנה מראים יצירתיות בדרכי ההוראה וההערכה שבהן הם משתמשים. החלטת משרד החינוך היא הזדמנות להפוך את הכיתה למרחב ללמידה משותפת, שבו נערים ונערות מציגים שאלות ותהיות בהקשר של השואה. שאלות אלה יהיו בסיס להתחקות אחר חומרים שאינם נכללים בספרי הלימוד המחייבים: במאגרי מידע דיגיטליים, בספריות ובארכיונים. מה הבעיה בזה?

בחברה המודדת הצלחה על פי עומק הכיס, מחשבת את הישגי הנוער שלה לפי סקאלה של ציונים ורואה בכיתות הגבוהות בבית הספר התיכון אתר הכנה לבחינות הכניסה לאקדמיה, אין פלא שהחלטה כזאת, בוודאי אם היא מתייחסת לנושא רגיש כמו השואה, מעוררת חשש. אבל מה יקרה, אם במקום להשקיע זמן ואנרגיה במאמץ לבלוע חומר כדי לפלוט אותו בבחינה ישקיעו התלמידים והתלמידות זמן ואנרגיה בחשיבה עצמאית? רק דברים טובים. אין צורך להיבהל. נושא השואה לא ייצא מתעודת הבגרות בישראל. להיפך, אולי שינוי שיטת ההערכה דווקא יכניס אותו אליה. 

הארץ, לא צריך להיבהל, 15 בנובמבר 2015

התמונה מהסדרה עניין של זמן, הטלוויזיה החינוכית עונה 3 פרק 5

לפרק בסדרה עניין של זמן העוסק גם בזכרון השואה