פורסם בעיתון הארץ

שנה לאחר הודעת שר החינוך, הרב שי פירון, על החלת תכנית מחייבת להוראת השואה במערכת החינוך בכל שכבות הגיל, מתקבל הרושם, שהמדיניות החדשה מקדמת לא רק יוזמות ברוכות המעודדות לימוד אמיתי של הנושא, אלא גם פעילות חינוכית שתוצאותיה הרסניות. פעילות כזאת מתוארת במאמר "פעילות מתמטית קצרה, להמחשת עוצמת השואה" מאת מרצה ומורה למתמטיקה, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת מספר חזק 2000 שעליו אמונים משרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, המרכז הישראלי לחינוך מדעי וטכנולוגי ומכללת בית ברל.

ק.צטניק מעיד במשפט אייכמן

מאמר מציגה הכותבת פעילות שיזמה ושהיא מעבירה בכל הכיתות שבהן היא מלמדת, מבית הספר היסודי ואילך. עיקר הפעילות הוא ניסיון להמחיש לתלמידים ולתלמידות את המשמעות של הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה על ידי המחשה של משמעות המספר  .6,000,000

השיעור מתנהל ברובו כשיעור מתמטיקה רגיל, אבל בעשר הדקות האחרונות מבקשת המורה להניח את הכול ולהוציא דפים. המשימה היא לצייר על נייר מספר קווים רב ככל האפשר, בפרק זמן מוקצב (דקה או יותר, בהתאם לגיל). המורה מבקשת מהתלמידים והתלמידות לספור כמה קווים הספיקו לצייר, ואחר כך כולם מסכמים את מספר הקווים שציירו יחדיו. ואז מבקשת מהם המורה לדמיין, כי כל קו מייצג בן אדם. המורה מדברת על "המתמטיקה שהיתה בשואה" ומספרת על סבתא שלה, שבתקופת המלחמה היתה אישה צעירה ואם לתינוקת. משך הפעילות הוא עשר דקות.

בעבור המורה זהו שיעור המתמטיקה המשמעותי ביותר שהיא מלמדת במשך השנה. אך מה משמעות הפעילות הזאת בעבור התלמידים והתלמידות שמתנסים בה? ברור שעל השואה הם לא למדו שום דבר. כמו כן יש להניח, שהפעילות לא שיפרה את כישוריהם המתמטיים. עם כל הרצון הטוב, אי אפשר ללמד על השואה בעשר דקות. גם אי אפשר לעשות זאת בלי היכרות עם עולם המושגים שעמד ביסוד חיי היהודים במדינות שהיו תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. זהו שיעור המבוסס על מניפולציה רגשית.

הפעילות הזאת משמרת ומנציחה את השואה כאירוע מיתי, ובכך תורמת להפיכתה — כפי שהזהיר פרופ' יהודה באואר כשכתב על הסכנות שבמיסטיפיקציה של השואה—  לאירוע איום שהוא סמלי, מסתורי, מוכלל וריק מתוכן, כזה שאין לו הסבר והתקיים ב"פלנטה אחרת" ועל כן ממילא אי אפשר ללמוד עליו וממנו שום דבר. לא מן הנמנע שהתלמידים והתלמידות שהתנסו בו עלולים לוותר מראש על ניסיון ללמוד באמת על השואה,לשאול שאלות ביחס אליה ולהתמודד באומץ עם התשובות. גם אם המשמעות אליה מכוונת המורה הולמת בהם, למי יש זמן ויכולת לעבד את החוויה בזמן כה קצר?

הפעילות הזו היא בעצם תרגיל חסר רגישות.הפיכתם של קורבנות השואה לקווים המשורטטים על נייר ומניינם שוללת מהם את אנושיותם. במחי עיפרון הם נהפכים למִספר. אין להם פנים, אין להם שמות, אין להם הורים, ואין להם ילדים.

"ביום שתָלו עליך את המִספר, הרגשת בכל חושיך, שהורידוך מהגדולה שהשם בן אדם מקנה לבעליו", כתבה ניצולת אושוויץ פסיה שרשבסקי בשנים הראשונות אחרי השואה. "בנפשך פנימה התגברו כוחות חזקים, שפִלסו להם דרך להראות את השֵם למרות המספר החיצוני. סגולותיו של האדם לא נרדמו, אלא נתגלו בכל זהרם, ונתחממו באורם אלה, שהמספר התחיל לקרום עור ועצמות בנפשותיהם פנימה בהיותך נוכחת בקרב שנערך בין המספר ובין השם שמחת בכל נימי נפשך, כשעלה בידיך ללוות בדרכו את המנצח התמידי, הבלתי מנוצח ושמו בן אדם".

הפעילות הקצרה והאיומה הזו מבטאת נסיגה ביחס של החברה הישראלית לשואה ולניצולי השואה. חיים גורי, ביושבו באולם בית העם מול תא הזכוכית בו נמצא אדולף אייכמן בעת משפטו, כתב על ניצולת השואה רבקה יוסבלסקה ש"נקראת לספר על סיפור אשה אחת מתוך המספרים האלה".

בבואו לסכם את התהליך שעבר באולם בית העם במהלך משפט היסטורי זה תיאר גורי "מכפלה זועמת וקורעת-לב של מקהלת קולות הנשמעים מרחוק יחד", שאינה "לוח-החילוק, הקוצב לכל אחד מן הנרצחים את חלקו באסון ואת דומייתו שלו בדומיית בית העלמין הגדול של יהדות אירופה. להיפך! עומדים אנו ללא הרף בפני לוח-הכפל! כל עדות עולה ונכפלת בעדות האחרת וצוברת כוח מדהים בהישענה על שכנותיה".

לפחות מאז, לכל איש ואישה יש שֵם. התרגיל של המרצה והמורה למתמטיקה מרוקן את השיר של המשוררת זלדה ממשמעותו. מה מלמדת עלינו הלגיטימציה שמעניקים מוסדות ממלכתיים ואקדמיים ובראשם משרד החינוך, לתרגיל ההרסני הזה? לא פעילות מתמטית דרושה כאן, אלא חשבון נפש. 

פורסם בהארץ, כמה זה שישה מיליון?

תודה למיכל יפה, מורה למתמטיקה, שסיפרה לי על המאמר הזה, ולחברתי רוית, מורה למתמטיקה בבית ספר יסודי שכבר לא מופתעת כמעט משום דבר. בעקבות פרסום המאמר בהארץ פנתה ד"ר נילי קרן לעורכת כתב העת "מספר חזק 2000" והביעה את צערה כי מערכת כתב העת נתנה מקום לפרסום מאמר המתאר שיטת הוראה שאין בה לא עיסוק בשואה ולא דיון מתמטי. בעקבות הביקורת מסרה העורכת שתפעל להסרתו מאתר כתב העת.