ב-18 בינואר 1943 גורשה לאושוויץ. שם נודע לה על מותו של בעלה. בינואר 1945 השתתפה בצעדות המוות. אחרי המלחמה הגיעה לדנמרק ומשם לשוודיה. בכנס של תנועת החלוץ הכירה את שלום קופר, שגם הוא עבר את השואה. שניהם לימדו נערים ונערות ניצולים שהגיעו גם הם לשוודיה. היא לימדה עברית והיסטוריה, הוא לימד תנ"ך. בתחילת שנת 1946 הוא קיבל סרטיפיקט ועלה ארצה כמלווה קבוצת נוער משוודיה.

חמישה חודשים אחר כך יצאה גם היא לכיוון הארץ. המסע החל בבלגיה, דרך צרפת. הלאה הפליגה על סיפון אניית המעפילים תיאודור הרצל, שנוסעיה גורשו למחנה המעצר בקפריסין, שם עבדה כמזכירה של מחתרת ההגנה ושותפה בסוד חפירת המנהרות בין המחנה לחוף.

בינואר 1948 יצאה עם תשעה חברים לארץ ישראל. יחד עם שלום קופר הצטרפו לקיבוץ דגניה ב'. ב-1959 נולד הבן, יוחי. היא מעולם לא למדה רפואה אלא ספרנות וניהלה את הספרייה של המשק. היתה גם מזכיר הקיבוץ. בגיל 86 הלכה לעולמה.   

סיפור השואה של רבקה קופר הוא סיפור גבורה: זהו סיפורה של לוחמת בנשק במחתרת בגטו, וסיפורה של לוחמת ברוחה במחנה אושוויץ. מזיכרונותיה עולה כיצד האחווה בין חברי המחתרת בקרקוב והאחווה בין האסירות באושוויץ עזרו להן להתמיד במאבק ההישרדות היומיומי ולשרוד את עבודות הפרך. 

בשנת 1961 העידה במשפט של אדולף אייכמן בירושלים. בין היתר סיפרה כיצד בליל שישי נאספה קבוצת אסירות על אחד הדרגשים והדליקה זנבות של נרות ושרה שירי שבת. לא היה לנו לחם, לא היה לנו מה לשתות, ציינה, "אבל את הנרות השגנו איכשהו". היה זה גילוי אחד מני רבים של התנגדות של נשים בשואה.  

בעדותה במשפט אייכמן בירושלים

סיפור השואה של רבקה קופר הוא גם סיפור של אישה צעירה שאיבדה את אהובה. אחרי הפעולה המוצלחת בבית הקפה "ציגנריה", אמרה בעדותה במשפט אייכמן, התגלה המחבוא של החברים שהשתתפו בפעולה. דולק ליבסקינד נמצא במחבוא של המפקדה יחד עם אחד מהחברים לנשק. שניהם לא מתו מירי גרמני, חזרה והזכירה; לא נהרגו ולא נתפסו, אלא התאבדו בכדורים האחרונים. את רסיסי הכאב הפרטי שמרה לעצמה.

רבקה קופר עם הבן, יוחי

חיפוש בגוגל אחרי רבקה קופר מפנה לעדותה במשפט אייכמן. בתמונה על דוכן העדים נראית אישה זקופת קומה, שיערה העבות קלוע לצמה הכרוכה על קודקודה. היא היתה אז כבת 41, נשואה בשנית, אם לילד, חברת קיבוץ. חיפוש ביוטיוב מביא לעדות מצולמת שלה שמסרה כעבור שנים. 

לאחרונה כתבה טל צובארי, סטודנטית בחוג להיסטוריה בסמינר הקיבוצים, את הערך רבקה קופר לויקיפדיה ובכך הנגישה את סיפורה לקוראי וקוראות העברית באינטרנט, ביניהם תלמידי בית הספר. בחיפושיה אחרי חומרים הצליחה לאתר את ספרה האוטוביוגרפי של רבקה קופר, שראה אור כשלוש שנים לפני מותה. שמו: "רסיסי זכרונות".