פורסם בעיתון הארץ
צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה בשנת 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת שש-עשרה הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית פרייהייט ויצאה להכשרה. בגיל תשע עשרה השתתפה בסמינר המרכזי של ה"החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של פרייהייט עם החלוץ הצעיר. כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם עברה לביאליסטוק והיתה פעילה במחתרת החלוצית בשטח שנשלט על ידי הסובייטים. בחודש דצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש הגרמני, והיא התנדבה לתפקיד.
צביה לובטקין 1978-1914 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
יחד עם חברהּ לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ האגדי, היתה מהמניעים את הקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שהוביל את המרד והיתה חברת מטה המפקדה של הארגון. היא הפכה דמות מרכזית שעוררה כבוד בקרב כל אלה איתם באה במגע. מי שפגשו בה, לא יכלו לשכוח.
בתחילת קיץ 1946, זמן קצר אחרי בואה לארץ, התקיימה בקיבוץ יגור הוועידה החמש עשרה של הקיבוץ המאוחד. צביה לובטקין נקראה לספר בה על קורות התנועה בוורשה, סיפור ששיאו המרד. היא עמדה במרכז אוהל גדול, על במה מאולתרת, ודיברה במשך שעות. סיפרה על קורות התנועה בפולין ובעיקר בוורשה, על הפעולות הציבוריות, החברתיות והתרבותיות, ההחלטה לאחוז בנשק והמרד הגדול שפרץ בערב פסח. סיפרה על פעולות נועזות ועל חברים וחברות שמתו, תיארה את המסע בתעלות הביוב וסיפרה על ההתארגנות להמשך ההתנגדות ביער. הכיסאות והספסלים שהוצבו באוהל לא הספיקו. הקהל האזין בדריכות, על אף החום הגדול של תחילת הקיץ.
ב-1961 באה להעיד במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים: אחת מלמעלה ממאה עדים ועדות, רובם ניצולים, שבאו לספר על חורבן יהדות אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. היתה זו עדות רבת-ערך ורושם, שעיקרה סיפור מרד גטו ורשה:
"ראיתי את אלפי הגרמנים שהקיפו את הגטו – עם מכונות ירייה, עם תותחים – והתחילו להיכנס לגטו, אלפים על נשקם, כאילו לחזית הרוסית הם הולכים. ומולם עומדים אנחנו, עשרים וכמה בחורים ובחורות צעירים. ומה היה נִשקנו? לכל אחד אקדח, לכל אחד רימון, לכל הקבוצה שני רובים, נוסף לזה פצצות מתוצרת בית, פרימיטיביות, שצריך היה להדליק את הפתיל בגפרור, ובקבוק מולוטוב. מוזר היה לראות את עשרים וכמה הבחורים והבחורות היהודיים עומדים מול האויב החמוש העצום הזה שמחים ועליזים. למה שמחים ועליזים? ידענו: סופם יבוא. ידענו שהם ינצחו אותנו קודם, אבל ידענו שבעד חיינו הם ישלמו מחיר יקר. ואכן שילמו. וקשה לתאר, ובוודאי רבים לא יאמינו, שכאשר התקרבו הגרמנים ועברו בסך תחתינו, ואנחנו זרקנו את הפצצות והרימונים וראינו דם גרמני ניגר ברחובותיה של ורשה, אחרי שהרבה דם ודמעות של יהודים ניגרו ברחובותיה של וורשה – היתה בנו שמחה גדולה, ולא היה חשוב מה יהיה מחר".
למה נירא מוות
הרושם היה עצום. "אמרתי 'אל הנשק' ובאה צביה", כתב המשורר ואיש הרוח חיים גורי ברשימתו מול תא הזכוכית, והקדים לטורו זה ציטוט משירו של ביאליק, "דבר": לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ. אמנם גם אז הגדרתו של הציבור הישראלי גבורה בתקופת השואה לא היתה רק אחיזה בנשק, אך כאשר היה מדובר על אישה, זכתה להוקרה מיוחדת ולפעמים גם הועלתה על נס. במקרה של צביה לובטקין נוסף לזה ממד מיתי. לימים כונסו הדברים שנשאה בוועידה בקיבוץ יגור ובאולם בית העם בירושלים בספר. בצניעותה האופיינית ביקשה שיופיע רק אחרי מותה. וכך היה.
צביה לובטקין הלכה לעולמה ביולי 1978, והיא רק בת 64. בחודשים האחרונים לחייה הספיקה לערסל את נכדתה הבכורה, שנקראת בשם איל. יצחק צוקרמן לא האריך חיים אחריה, ונפטר ב-1981.
צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, אהבה שאין לה שיעור / ארכיון בית לוחמי הגטאות
כ"ז בניסן, מועד יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה שקבעה הכנסת בחוק מיוחד בשנת 1959, נקבע בזיקה למרד גטו ורשה, שגיבוריו וגיבורותיו היו צעירים וצעירות, בראשם חברים וחברות בארגון היהודי הלוחם שאיגד את מרבית תנועות הנוער בגטו.
השמאל הציוני בארץ אימץ אל חיקו את פרשת המרד בגטו ורשה, והדגיש את שייכותם של משתתפיה לתנועותיו וסיעותיו בכנסת. בשנים הראשונות למדינה התנהל ויכוח בדבר הזהות התנועתית של מוביליו: אפשר למצוא את עקבותיו באמצעי התקשורת של אז ובפרוטוקול של הכנסת.
אך גם במסגרת ויכוח זה לא היה ערעור על מעמדם הרם של צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בפרשת גבורה זו. גם מעל דפי ביטאון תנועת הימין חרות, באותן שנים מפלגת שוליים אופוזיציונית שבראשה עמד מנחם בגין, היתה צביה לובטקין גיבורה לאומית.
בשנים הבאות קיבל הוויכוח תפנית. חלקם של הרוויזיוניסטים במרד גטו ורשההחל לתפוס מקום מרכזי בסיפור המרד. אחד הפעילים והמקדמים המרכזיים הוא חבר הכנסת והשר לשעבר משה ארנס (הליכוד) שכתב ספר על המרד, מפרסם מאמרים בנושא וטוען בין היתר שצביה לובטקין ויצחק צוקרמן סיפרו "חצי מהסיפור" .לפני שנים אחדות יזם את שחזור פורטרט מפקד אצ"י, פאוול פרנקל, בסיועה של לוחמת אצ"י, פלה פינקלשטיין. אט אט שונע סיפור הימין במרד גטו ורשה למרכז.
ב-1985 הנפיק השירות הבולאי בול לזכר לובטקין וצוקרמן, עכשיו מונפק בול לכבוד אצ"י
לאחרונה נדמה שהתיקון עולה על העוול, ובכך עלול לגרום לעוול חדש, הפוך. הנה היום דף המידע על מרד גטו ורשה באתר של הכנסת מציג את אי"ל ואצ"י כשתי מחתרות שוות. בערך מרד גטו ורשה בויקיפדיה אצ"י קודם לאי"ל: כמעט לא להאמין, אך פאוול פרנקל קודם בו למרדכי אנילביץ.
הרכב הממשלה בשנים האחרונות, במיוחד במשרד החינוך אבל לא הוא לבדו, ודאי תורם לזאת תרומה רבה. מותר לנחש על מה ומי יספרו בנאומיהם ביום הזיכרון אישי ציבור ימניים כמו ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. אם בכל זאת לשמור על אופטימיות, מותר לקוות שלא ישכחו את העיקר, ואולי גם שילמדו משהו מאבותיהם הפוליטיים.
כמו תמיד, פוסט מעולה ותמיד מרתק לקרוא על דמותה ההירואית של צביה לובטקין שמעוררת הערצה. מעבר לזה, אני זכיתי לשמוע את איל צוקרמן המקסימה השנה והתרגשתי בדיוק כמו שאת מתארת. אין שום ספק בכך שהשמאל הציוני צדק כשהוא ייחס את המרד לעצמו כי ארגון אי"ל שהורכב מתנועות הנוער של השמאל היה הארגון הגדול ביותר במרד. יחד עם זאת, הם לא סיפרו את כל האמת וגם לא נתנו לימין להשמיע את קולם לגבי הסיפור הזה (כמו שאפשר לראות היטב במשפט איכמן שמצביה לובטקין רק ביקשו שתספר על המרד ואת דוד וודובינסקי, ממנהגי אצ"י, עצרו אחרי שני משפטים כי בעצם הסיפור של אצ"י על המרד "לא חשוב"). מאוד קשה לקבוע מתי יש לשים סוף להעדפה מתקנת אבל אני בודקת את זה קודם כל דרך ספרי הלימוד. בספרי הלימוד בהיסטוריה בקושי כתוב על אצ"י אם בכלל שלא נדבר על פבל פרנקל. מעבר לזה, גם העובדה שאצ"י הוא לפני אי"ל בויקיפדיה, זה שינוי שנעשה רק לפני כחודשיים. אין לי אג'נדה לחזק את הימין בתור פעילה של השמאל אבל יש לי אג'נדה של תיקון עוולות היסטוריות והעוול שנעשה לאצ"י בסיפור ההיסטורי של מרד גטו ורשה הוא גדול וההיזכור ההיסטורי שלהם עדיין לוקה בחסר ולכן התיקון עדיין לא הושלם. מחד גיסא, יש אמת היסטורית שאנחנו מסכימות עליה שה"תהילה" על המרד שייכת גם לאצ"י אך בעיקר לאי"ל. מאידך גיסא, מהי באמת אמת היסטורית אם לא נותנים לנרטיבים להגיע למקומם הראוי בתקווה שלבסוף הסיפור יתקרב ללהיות אמת?
"הארץ", לפחות עד היום, לא פירסם את מכתבי אזי אני מנצל את מדור התגובות כאן, ברשותך:
ד"ר שרון גבע נרתעת מגרימת עוול חדש בנושא הזכרון הקולקטיבי של מרד גטו וורשה. לפחות היא מודה, במשתמע, שהיה עוול ישן אם כי היא איננה מסוגלת לכתוב על כך במפורש.
הנסיון של אישי ונציגי התנועה הרביזיוניסטית להציל את חלקן של בית"ר והצה"ר במרד ההוא קדם בהרבה למאמצים הברוכים של משה ארנס. ספרו של חיים לזר, "מצדה של וורשה", יצא לאור עוד בשנת 1963 אך למרות שהיה מבוסס על מסמכים, עדויות ותעודות, כולל, למשל, יומנו של מפקד מבצע דיכוי המרד שציין במפורש את לחימתם של חברי בית"ר וגם התרשמותיו של עמנואל רינגלבאום על ביקורו במחסני הנשק של אצ"י, הדור הקודם של חוקרים את אותה תקופה הצליחו להדיר את הספר ואת המסר שבו, פעולה של ד"ר גבע ממשיכה בה. יש שיגידו שהעיקר הוא שמרדכי אנילביץ, מפקד אי"ל, היה בית"רי בצעירותו ואולי הטענה שמרגיזה את שרון, של ה"חצי-חצי", אכן נכונה. חלוקת האחריות קצת יותר קרובה לאיזון ממה שמציגים, אם לא מבחינת מספר הלוחמים, אז מבחינת היוזמה והדרישה של מחנה ז'בוטינסקי בדבר נחיצות המרד הרבה לפני שפרץ. אבל עדיין זה לא העיקר. העיקר הוא מדוע לא היה אחדות לוחמת בגטו ומדוע מחנה השמאל דחו אותה.
שלום מידד,
תודה על התגובה, אני שמחה לפרסם אותה בבלוג.
מסכימה: העוול בכל הנוגע למידת השתתפותם/ן של הלוחמים והלוחמות של אצ"י במרד גטו ורשה נעשה באותם ימים — מקומם הדל בספר מלחמות הגטאות עוד ב-1954 ממחיש זאת היטב, ואני מזמינה אותך לקרוא על כך בפרק הראשון בספר שלי, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית.
לעניין אצ"י ספציפית, מזמינה אותך לעיין גם במאמר שלי בדיוק בנושא זה, שפורסם בדצמבר האחרון בכתב העת של מסדר ז'בוטינסקי (האומה) בנושא הפוליטיזציה של מרד גטו ורשה. עוד על כך אתה יכול לראות גם בפוסט בבלוג זה על פלה פינקלשטיין, לוחמת אצ"י, עמה שוחחתי בדיוק על הדרה זו.
תודה לך על ההבהרות ועל המידע הנוסף.
במקרה, שמעתי אתצביה עוד ב- 1965 כשהשתתפתי בסמינר הדרכה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית עבור כלל מדריכי תנןעות הנוער הציוניות בהכשרה של השומר הצעיר בניו-ג'רסי ואני יכול להגיד לך שהעויינות, ואינני בוחר במלה נרדפת, שלה ל"ימין הרביזיוניסטי" לא שככה בחלוף הזמן ההוא (מה פתאום בית"ר היא 'חלוצית'?) ולכן, הנקודה העיקרת שלי ביחס לרשימתך עדיין תקפה: מדוע לא הייתה אחדות לוחמת.
שלום מידד,
תודה על השיתוף במפגש עם צביה לובטקין: האם תוכל לספר על כך עוד? השאלה מדוע לא היתה אחדות לוחמת אינה נוגעת אך ורק לצביה לובטקין אלא לאווירה הכללית בת הזמן, וראה את המחיצות גם בין התנועות החלוציות לבין עצמן אחרי בואם של שרידי הלוחמים והלוחמות ארצה. האם אתה מכיר את ספרה של נעימה ברזל, בימי כליון ומרד?
שרון
*עד כלות ומנגד ( ספרה של נעימה ברזל)