אירוע פורמלי מכונן בסיפור חייה של גולדה מאיר שהיה גם אירוע היסטורי חשוב בתולדות מדינת ישראל, כל שכן בהיסטוריה של הנשים בה, הוא הקמת ממשלת ישראל הארבע עשרה, שלראשונה עמדה בראשה אישה. אחרי מותו של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול, היא הייתה המתאימה ביותר לתפקיד: בשר מבשרה של מפלגת העבודה, שרת העבודה ושרת החוץ, בעלת ניסיון בפוליטיקה מבית ומחוץ. בזיכרונותיה סיפרה גולדה מאיר שהיא מעולם לא תיכננה להגיע לתפקיד הזה ולא הייתה מעוניינת בו במיוחד, ובכל אופן מילאה אותו כמיטב יכולתה. שורשיה של ענווה מעושה זו, מראה פנינה להב בספרה The Only Woman in the Room: Golda Meir and Her Path to Power, היו מגדריים. היה זה ביטוי לצמצום ולהקטנה שהיא טיפחה עד אז וגם אחרי כן, שביסודם הכרת תודה על ההזדמנות לשרת את התנועה, המפלגה, המדינה, מצד אחד, וספקות אם בכוחה לעמוד במשימה, כמעט תוך ביטול עצמי, מצד אחר.

לרגעים נדמה שגם מי שהייתה מכונה "אשת הברזל" הישראלית סבלה מסימפטום, ולוּ קל שבקלים, של תסמונת המתחזה.

בתחילת 1969, כשגולדה מאיר החלה לכהן כראש ממשלת ישראל, היא הייתה כבת 71, גיל שנחשב אז מופלג לנבחרי ציבור, ודאי אישה. במשך שנים חלחלה והוטמעה בה ההבנה ששאפתנות אצל אישה אינה תכונה שגברים מקבלים בברכה, בלשון המעטה, שכן היא עלולה להצטייר בתור שחצנית נפוחה, "פּוּשרית" דוחה. אשר על כן, במיוחד ברגע כזה מוטב להפגין היסוס מעורבב בהכרת תודה ולקוות לטוב. זהו אחד הניתוחים המבריקים ומאירי העיניים של להב בספר מעולה זה, המשרטט את דמותה רבת הפנים של אישה שנראה שידענו עליה הכול, או כמעט הכול; להב, מצוידת בעדשה מגדרית חדה, מראה שבעצם לא ידענו הרבה.

הספר, שבינתיים ראה אור באנגלית, מתחקה, בתום מבוא מאלף, אחר דרכה של גולדה מאיר, האישה הראשונה ועד כה היחידה במדינת ישראל שעמדה בראשות ממשלה (1969–1974), והשלישית בעולם בתפקיד זה, מילדותה ברוסיה הצארית ועד התבססותה כמנהיגה בעלת שם עולמי. בדרך, להב מוסיפה נדבך חשוב לספרות המחקר הפמיניסטית ומוכיחה שהפרספקטיבה של המגדר רלוונטית תמיד, בוודאי לניתוח ההיסטורי, וגם מפענחת את סודות ההצלחה של גולדה מאיר בדרכה לראש ההיררכיה, תוך עמידה על המרכיבים שהובילו לכך, שלא פעם היו סותרים.

במבט כולל, זהו סיפורה של קריירה פוליטית ארוכה, שהייתה זרועה מאבקים וסתירות אף אם הגיבורה לא בהכרח סימנה אותם ככאלה: החל מילדותה ונעוריה, דרך קשירת חייה לתנועה הציונית והלאה לתנועת העבודה עם עלייתה ארצה בעלייה השלישית (1921), אפיזודה קצרה בקיבוץ מרחביה, וכלה בפעילות בתל אביב ובירושלים, בארצות הברית וגם בברית המועצות.

דומה שתמיד הייתה הראשונה, ובתוך כך היחידה, כפי שנרמז בכותרת הספר, המסמנת אותה בתור מי שלעולם הייתה "האישה היחידה בחדר" המשמיעה את קולה בעת קבלתן של החלטות הרות גורל. בתוך כך מואר המאמץ שנדרש ממנה כדי לטפס ולפלס דרך במעלה ההר כאישיות פוליטית שהיא אישה, ובחירתה, כמו בתמונה שעל העטיפה, לחשוק שפתיים ולהמשיך.

ביוגרפיה פמיניסטית

לביוגרפיה זו קודמות "גולדה: ביוגרפיה פוליטית", מאת מירון מדזיני (2008; ראה אור לראשונה ב-1990), ו"גולדה: ביוגרפיה", מאת יוסי גולדשטיין (2012). שתי ביוגרפיות אלה, ובמיוחד הראשונה, משמשות מקורות ללהב, שחיברה את הביוגרפיה של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט (ישראל במשפט, 1999). אך ביוגרפיה זו של גולדה מאיר שונה מהותית מכל האחרות, והיא, כמוצהר על העטיפה, ביוגרפיה פמיניסטית.

אכן, לכל אורכו של הספר המרתק והחשוב הזה נפרשים פירותיה של קריאה חדשה בסיפור חייה ופועלה של גולדה מאיר ושל כתיבה חדשה שלו. הספר מערער על הגדרות מקובלות לא רק במה שכבר פורסם על אודותיה – ובתוך כך מברר סוגיות בהיסטוריה של התנועה הציונית ומדינת ישראל החל משנות העשרים וכלה בסוף שנות השבעים – אלא גם בשיח הפמיניסטי עצמו.

כך למשל, הבחירה לנקוט בשם פרטי בלבד לא תמיד משעתקת את הנחיתות של נשים בשיח הציבורי, ואישה יחידה בחדר אינה יוצרת בהכרח מעמד לא נוח ובלתי נעים, בלשון המעטה; גולדה מאיר חוותה זאת על בשרה, אך ממילא העדיפה חברת גברים – בכירים, זוטרים או קולגות.

מבנה הספר כרונולוגי: ראשיתו במפנה המאה העשרים (גולדה מאיר נולדה ב-1898) וסופו ב-1978, עם פטירתה, כשנה אחרי המהפך הפוליטי. אין זו ביוגרפיה רק של דור בתולדות מדינת ישראל מבעד לסיפור האישי והציבורי, אלא גם של דור במאבק הפמיניסטי במאה העשרים מנקודת מבטה, הכולל גם מילים קשות כלפי פמיניסטיות אמריקניות ששרפו חזיות והתנגדו לאימהוּת. להב מסבירה לא רק מדוע זו הכללה גסה ולא הוגנת אלא גם מה הניע את גולדה מאיר לכנות נשים אלה משוגעות ולהשמיע דברי תוכחה נוקבים נגד התנועה לשחרור האישה.

ביסוד ההסברים מצויים השורשים העמוקים של מיתוס השוויון בחברה הישראלית ובתרבותה, הפטריארכלית והמיליטנטית, וגם של גולדה מאיר הפוליטיקאית המנוסה. הדיון הזה מביא את להב להציג טענה מטלטלת: גולדה מאיר אחראית לביסוס מעמדן הנחות של נשים במדינת ישראל, לאו דווקא מתוקף היותה הוכחה חיה לכך שאישה יכולה להגיע לראשות ממשלה אם רק תרצה בכך ובתוך כך להעצים את מיתוס השוויון.

אמירותיה גרמו לנשים רבות בישראל בשנות השבעים והשמונים להימנע מלהגדיר את עצמן בתור פמיניסטיות ולהמשיך לעצום עיניים אל מול הפער בין ההכרזה על שוויון "בלי הבדל מין", ככתוב בהכרזת העצמאות, לבין המציאות כפי שהתקיימה בפועל במדינת ישראל החל מיומה הראשון.

להב גם מראה כיצד הגישה של גולדה מאיר לתנועה לשחרור האישה הייתה צדקנית: היא ידעה שהן צודקות, אבל גם ידעה להעריך את המחיר הגבוה שהיא תשלם אם תזדהה עימן. היא לא רצתה להיות עדה מימון, ח"כית במפא"י ואחת הפעילות המרכזיות לקידום זכויות נשים. להב, שמכנה את מימון, ולא בכדי, "האֵם של הפמיניזם הישראלי", מראה כיצד התבוננות בה הייתה בעבור גולדה מאיר שיעור בפוליטיקה: כאשר האג'נדה הגלויה שלך היא קידום נשים ואת גם מגלה אסרטיביות, אין לך סיכוי להתקדם בשורות המפלגה.

אומנם, ברור שאין לשפוט את גולדה מאיר ממרחק הזמן מבלי לחטוא באנכרוניזם, אך דומה שאי אפשר אחרת. אולי לא בכדי בחרה להב לרמוז ל"חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף בכותרת הספר וגם במהלכו (למשל בפרק העשירי, ʻA Platform of Her Ownʼ, שבו מציגה להב את המפתח להבנה של דרכה של גולדה מאיר לצמרת). מלבד היותו קנוני, ספר זה ראה אור לראשונה בעשור שבו החלה גולדה מאיר את הקריירה הפוליטית שלה. הוא מאיר את דרכה, שכן לה תמיד היה חדר משלה, היא הייתה האישה היחידה בחדר, וכשעמדה בראשות הממשלה זה היה החדר שלה.

להספיק לעשות הכול

הגישה הפמיניסטית של להב לסיפור של גולדה מאיר מתבטאת בתוכן: אם בבחירה לייחד לנושאים אלה פרקים נפרדים (למשל בפרקים על אהבה ונישואין, על גישתה למוסד המשפחה ובהמשך על הגל השני של הפמיניזם) ואם בשילוב נקודת מבט זו בכל ממצא ועניין. לדוגמה, בבואה להסביר מדוע היא לא נאסרה ב"שבת השחורה" (1946) בשונה ממנהיגים אחרים ביישוב, ובהצגת מדיניותה ודרכי התנהלותה במשרד העבודה ובמשרד החוץ וכמובן בתפקיד ראשת הממשלה.

ניתוח התפקיד האחרון כולל גם סקירה של תגובות מיזוגיניות, למשל של ח"כ הרב יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל, שהתנגד לאישה בראשות ממשלה, ושל ח"כ אורי אבינרי, שראה בה נציגת הדור הישן, גישה שבאה לידי ביטוי באמירה הישראלית הידועה, שהייתה לא רק הגבר היחיד בממשלה אלא היחיד שהיו לו ביצים.

אמירה וולגרית זו, מראה להב, הייתה דרך ההתמודדות של הציבור בישראל עם ראש ממשלה אישה, מציאות שעמדה בניגוד לתרבות המיליטריסטית, המאצ'ואיסטית; מבחינה זו, אמירה כזאת הייתה מעין מחמאה. כך או כך, גולדה מאיר ידעה להפוך כל זאת ליתרון. היא גם השכילה לנטרל את האיום בשינוי סדרי עולם, כפי שעלה מתוקף התפקידים הבכירים שמילאה, בדימוי שטיפחה לעצמה כסבתא וכאישה שאמונה על אחזקת הבית. גם בכך מספקת להב מבט חדש על סדרת התמונות האייקוניות במטבח שצילם דוד רובינגר: חגוּרת סינר, שופתת קומקום או מדיחה כלים. המציאות כמובן הייתה אחרת: גם גולדה מאיר לא יכלה להספיק לעשות הכול.

גישה פמיניסטית ניכרת בתוכן ובאופן הדיון במערכות היחסים עם גברים, שהוא ישיר וגלוי: להב מתחקה, תוך אהדה, אחרי חיי הנישואין ואחר המשפחה שהקימה גולדה מאבוביץ' עם מוריס מאירסון, שנסדקו והתרסקו במקביל לצמיחתה ולפריחתה בתנועה ובמפלגה, בתמיכת גברים שהיא הייתה בלי ספק מאוהבת בהם ואהבו אותה – דוד רמז וזלמן שזר.

להב מזכירה שגולדה מאיר לא הייתה היחידה מבין המנהיגים הציונים שהיו להם פרשיות רומנטיות בעודם נשואים, ורעיותיהם אף ידעו זאת. אך בעוד הם היו חופשיים לעשות כרצונם וענייניהם נסלחו, נשכחו והושתקו (או לכל היותר פורסמו אחרי מותם), מה יש לבוא בטענות, לא כל שכן להעלות לשונות רעות, כאשר עושה זאת אישה? בקיצור, כותבת להב, גולדה מאיר התנהגה כמו גבר, ובכך היא מאירה את דמותה לא רק כנבחרת ציבור אלא גם באורחות חייה כאישה, היא לא נתנה לנורמות ולסטראוטיפים המקובלים לעצור אותה.

הייתה ונשארה אישה

אופיו של הספר כביוגרפיה פמיניסטית מתבטא גם בקישור וברמיזות להגות קנונית. זה מעניין במיוחד מפני שלמעט "חדר משלך" מדובר בהגות שנוסחה בדיעבד, וכפי שלהב מציינת בראשית הספר, גולדה מאיר גילמה עולם מושגים פמיניסטי לפני שנטבעו מושגיו. בראש ובראשונה היא הייתה ה"אחר", האובייקט, על פי סימון דה בובואר (המין השני, 1949), המשתלב באחת השאלות המרכזיות של להב: כיצד חצתה גולדה מאיר את גבולות המגדר והפכה מאובייקט לסובייקט אוטונומי.

במקום לכלות על כך אלפיים מילים, להב מביאה שתי תמונות הממחישות זאת – האחת, ילדה לבושה שמלה, בחיקה פרח וסרטים בשיערה, שתפקידה העתידי הוא להיות רעיה טובה; והאחרת, ראש ממשלה הצועדת בבית הלבן בין הנשיא ריצ'רד ניקסון לרעייתו פט ניקסון.

בפרקים האחרונים של הספר אין תשובה מפורשת לשאלה זו. בסופו של דבר, היא הייתה ונשארה אישה. כך גם עולה מן המלחמה הנוראה ב-1973, שהייתה שבר בתולדות החברה הישראלית. להב ממחישה זאת בהשוואה קצרה ומאלפת בינה לבין ענת יהלום, האישה היחידה שנפצעה במלחמת יום כיפור: שתיהן היו נשים שפעלו בעולם של גברים, פצועות קשה, שחייהן היו בצל המלחמה מאז ולעולם. אומנם גולדה מאיר נטמנה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, לא בתור רעייתו של מנהיג אלא כמנהיגה בעצמה, אך בהלוויה הממלכתית שלה אחזו חיילים בנשק והחיילות בפרחים.

גישה פמיניסטית בולטת בבחירתה של להב לכנות את גיבורת הביוגרפיה שלה בשם פרטי בלבד. אמנם השמטה של שם המשפחה יכולה לבטא אג'נדה פמיניסטית, שכן בחברה פטריארכלית שם משפחה מסמן את הקשר של האישה לגבר – אב ובן זוג – אך בהקשר של נשים, בוודאי בהיסטוריה של ישראל, כינוי בשם פרטי בלבד מסמן הקטנה ולא פמיליאריות. בן-גוריון מעולם לא היה דוד, גם לא בפיה של פולה בן-גוריון לבית מונבז, וכך כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם. מלבד גולדה מאיר, איש לא כונה בשם פרטי בלבד, לכל היותר בכינוי מימי שירותו בסיירת מובחרת, עניין גברי מובהק כשלעצמו.

אף על פי כן, להב משכנעת שהבחירה לכנותה "גולדה" לאורך הספר אינה משדרת הקטנה אלא שיקוף של המציאות ההיסטורית, ובעצמה מערערת על סדרי עולם. הנה גולדה מאיר נהגה לכנות את עצמה בשם פרטי בלבד (להוציא חתימתה על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל) וסירבה לעברת אותו. לעומת זאת שם המשפחה שלה נכפה עליה ובהמשך עוּברת, בשני המקרים בידי גברים: מאירסון – כשמו של בן הזוג והבעל, ומאיר – בהוראת דוד בן-גוריון.

גולדה מאיר גם ידעה להשתמש בשמה כדי להתקרב לקהל שלה, למשל כשחזרה לשמה האמריקני "גולדי" כשהייתה בארצות הברית; בתוך כך ממחישה להב כיצד המסירות למעשה הפוליטי שכנה במעמקי הזהות שלה. אך דומה שמעל לכול, הבחירה לכנות אותה בשם פרטי היא ביטוי של פמיליאריות מצד להב למושא הביוגרפיה שלה והלאה אל הקוראות והקוראים, שכן הספר הזה הוא גם הזמנה לדיאלוג.

בלי חשבון לאף אחד

אף שהספר מקיף את כל מעגלי חייה של גולדה מאיר, לא תמיד יש ללהב תשובות נחרצות וגם בזה חשיבותו, כל שכן באופיו כמחקר פמיניסטי. לא פעם להב משלבת שאלות, לרוב לא רטוריות, המאירות את מורכבותו של הסיפור: בחוץ – במרחב הציבורי הפוליטי, ובבית – עם המשפחה והרחק ממנה. כך, אף על פי שהמבנה הגלוי של הספר הוא כרונולוגי, לא פעם ניכרים בו מעגלים (למשל, בעמדותיה בנושא זכות האישה על גופה וטקס הנישואין), והספר מאיר את האופן שבו נשים – במקרה הזה להב – מתבוננות על העולם.

כך קורה, שלצד אמפתיה לאישה שאבא שלה הזהיר אותה שגברים אינם אוהבים בחורות חכמות ואימא שלה שאלה מה יהיה הסוף איתה, גם להב מותחת על גולדה מאיר ביקורת. לפעמים היא לוקחת לעצמה את החירות לשאול את השאלה הא-היסטורית האולטימטיבית, מה היה אילו: למשל, אילו התאמצה ראשת הממשלה לאתר נשים מתאימות לתפקידים בכירים, כל שכן לקדם נשים מוכשרות שניחנו בכריזמה דומה לשלה; אילו פרשה חסותה על שולמית אלוני, האויבת המושבעת הצעירה שלה; אילו קבעה שיכנו אותה "שרה" ולא "שר" בממשלה, ובכך הייתה סוללת דרך למונחים חדשים נוספים בלשון נקבה.

בהקשר זה, להב מסבירה לקוראים ולקוראות באנגלית כי הבחירה לכנות את גולדה מאיר "שר" ולא "שרה" משונה, כפי שהיה קורה אילו היו מכנים את מלכת אנגליה "המלך אליזבת". הלוואי שזה היה נכון: בעבור דוברי עברית בישראל לשון זכר עדיין אינה צורמת כאשר מדובר באישה, ודאי לא בתפקיד שר.

שיח זה של המחברת עם סיפור חייה של מושא הביוגרפיה שלה טומן בחובו פוטנציאל למעגלי שיח עם הקוראות והקוראים, למשל בנושא גאות ושפל בייצוג של נשים במוסדות הנבחרים של מדינת ישראל ובשאלה מה דרוש לאישה כדי להגיע לצמרת הפורמלית, כפי שמסופר בספר החל מפרקיו הראשונים.

כל זה ועוד הופכים ביוגרפיה חדשה זו לספר חשוב ביותר בישראל, לא רק מפני שהיא משרטטת את גולדה מאיר כדמות רבת-פנים, מכמירת לב ומטלטלת – להב אינה חוסכת שבטה מ"הגברת הזקנה", שהייתה מנהיגה וסבתא אך גם אימא לא טובה – אלא גם משום שהיא מגלה חמלה ויראת כבוד כלפי האישה שחצתה גבולות בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

מאה שנה אחרי שגולדה מאיר הגיעה לארץ ישראל והחלה את הקריירה הפוליטית שלה, ייצוג הנשים בישראל מידרדר לשפל חדש. גם בשל כך ישנה דחיפות גדולה להנגיש לקוראות ולקוראי העברית את סיפור החיים הזה ואת סלילתו של הנתיב לעוצמה נשית – פוליטית, חברתית, תרבותית ופמיניסטית.

פורסם בכתב העת ציון גיליון פט

Pnina Lahav, The Only Woman in the Room: Golda Meir and Her Path to Power, Princeton University Press, Princeton

עוד פוסטים על ספרים

מה אמרו נשים על גולדה מאיר?