פורסם בעיתון הארץ
באוגוסט 1949 פירסמה עורכת הדין הפמיניסטית, תהילה מטמון, אזהרה. החזרת הפליטים הפלסטינים תביא לכינונה של מדינת ישראל כמדינת הלכה. היה זה עם תום החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות השכנות, כחצי שנה לאחר הקמת ממשלת ישראל הראשונה בראשות דוד בן־גוריון, שבה כיהנו חמישה שרים מ"חזית דתית מאוחדת", הסיעה השלישית בגודלה בכנסת.
ממשלת ישראל ה-37. כמה כמה? מספר הנשים בממשלה ירד לשפל חדש
במאמרה, "על החזרת הפליטוֹת הערביות", שפורסם ב"האשה במדינה", כתב עת שהיא ערכה והוציאה לאור, הציגה מטמון נימוק להתנגדות להחזרת הפליטים שלא היה ביטחוני, כלכלי או לאומי, אלא מגדרי: "יש לשער שמחצית מן הפליטים שיגיעו ארצה יהיו נשים ובנות", העריכה, רובן ככולן נחשלות ומדוכאות. כניסתן לישראל תחייב את מוסדות המדינה לטפל גם בהן. "בתנאים של מדינה תרבותית דמוקרטית שבה לא תהיה הפליה בין אזרחית לאזרחית… ייפול הטיפול הסוציאלי, החינוכי והתרבותי של נשים הללו על שכם המדינה".
זה יבוא על חשבון קידומן של נשים יהודיות, חלקן נחשלות בעצמן. לזה אי אפשר להסכים, טענה. באותם ימים ישראל עמדה בפתחו של גל עלייה ראשון בימי המדינה, שלרוב הבאים בו סיפקו רשויות המדינה דיור ופרנסה, ושירותי בריאות וחינוך.
מה יקרה אם השמרנים יתאחדו
אך הסכנה האמיתית בהחזרת הפליטוֹת, טענה מטמון, היא פגיעה אנושה בזכויות נשים במדינת ישראל ובהידרדרות מעמדן החוקי והמשפטי לתהום שיהיה קשה להיחלץ ממנה, אולי בלתי אפשרי. בהעדר חוקה לישראל, הזהירה, זו תהיה שעת כושר לחוגים השמרניים הדתיים להשליט את האידיאולוגיה שלהם בנוגע למעמד האישה.
התרחיש שהיא הציגה היה כזה: "ידוע לנו שהחוגים השמרנים הדתיים שבינינו מתנגדים לתיקונים בשטח המשפט העברי לגבי אשה. יש לשער שגם החוגים המוסלמיים בעיקר, יתנגדו להטבת מצבה של האשה הערבייה מטעמים דתיים כביכול".
מכיוון שישראל היא מדינה דמוקרטית, "אסור לה לנהוג משטר איפה ואיפה, חוק אחד לעברייה וחוק שני לערבייה. בארצנו ישרור השוויון לא רק בין איש לאשה אלא גם בין אשה לאשה, ולאשה הערבייה יצטרכו להעניק את אותן זכויות שיש כבר לאשה העברייה, ואשר עוד נכונו לה כאשר נקבל את החוקה הדמוקרטית שלנו".
כאן, הסבירה מטמון, מצויה "הסכנה הצפויה לנו, הנשים, ולזכויותינו. מכיוון שעדיין רבים המערערים על הזכויות שנִתנו לנו, יש לצפות כי חוגים אלה יתקשרו עם החוגים הקלריקליים של הערבים, ויחד איתם ייצרו חזית שמרנית־דתית נגד זכויות האשה וקִדמתה". היא הזהירה שאין מה לסמוך על השלטון בראשות מפא"י. היא היתה משוכנעת כי אף על פי שהשלטון אינו שמרני ולא דתי, הוא לא ינקוף אצבע כדי להגן על הנשים מפני כרסום ואף ריסוק זכויותיהן — ודאי לא כל עוד אין חוקה לישראל.
דרושה חוקה לישראל
תהילה מטמון, ילידת רודקי, אז בגליציה היום באוקראינה, למדה משפטים וכלכלה ועלתה ארצה בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. היא היתה פעילה ב"התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות", ארגון נשים שנודע בעיקר במאבקו על זכות ההצבעה לנשים בתקופת היישוב. אחרי כן הקימה את "האיגוד לשיווי זכויות נשים בישראל", ש"האשה במדינה" היה ביטאונו.
הביטאון הפמיניסטי הראשון במדינת ישראל
כעורכת דין היא היתה מוטרדת מהיעדרה של חוקה. במציאות חייהן של רוב הנשים בישראל באותם ימים, שהיו עסוקות בהקמת משפחה ואחזקת הבית, הקול שלה היה יוצא דופן. ביקורת נוקבת על מדיניות השלטון, תוך ראייה נכוחה של הפער בין ההצהרה על שוויון לבין מימושו.
אבל ממרחק הזמן, מטמון טעתה. היא העריכה שככתוב במגילת העצמאות, למדינת ישראל תהיה בקרוב חוקה; ביסוד הדיכוי הכפול שהיא חזתה עמדה ההנחה שבמדינת ישראל כל האזרחים, לרבות לא יהודים, לעולם יהיו שווים בפני החוק, והיא מיעטה בהערכת כוחם של "החוגים השמרנים הדתיים" במדינת ישראל.
כבר אז עוצמתם של חוגים אלה היתה ניכרת. רשימת "חזית דתית מאוחדת" לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, הדירה נשים באופן ישיר וגלוי, לרבות איסור מפורש על נשים להתמודד במסגרתה, ואיש לא גינה אותה על כך. הח"כים מטעמה היו חברים בקואליציה, חמישה מהם גם בממשלה, בין היתר החזיקו בתיק הפנים ובתיק הבריאות.
הרכב הממשלה ה–37 של מדינת ישראל מראה שאותם חוגים שמרניים דתיים לא זקוקים לפרטנר כדי להפלות נשים או קבוצות מיעוט אחרות. הם כבר אינם "חוגים", אלא חלק מן הרוב שחותר להשליט את עריצותו במסווה של דמוקרטיה. אמנם מפלגת השלטון בישראל אינה דתית במהותה, אך קווי היסוד של הממשלה החדשה מראים שחבריה והעומד בראשה לא ינקפו אצבע כדי להגן על נשים ומיעוטים במדינת ישראל מפני כרסום ואף ריסוק זכויותיהם, שחוקה עדיין אין לה ומעמד בית המשפט העליון בה מתערער.
גם תהילה מטמון, שמתה לפני כחמישים שנה והיתה הריאלית מקרב הפמיניסטיות שהיו כאן בשנות המדינה הראשונות, לא שיערה שפגיעה אנושה בזכויות נשים ומיעוטים בכלל עלולה לבוא עלינו לא מהפלסטינים, אלא מתוכנו.