האישה שנודעה בתור הרבנית אסתר רובינשטיין הייתה הכול חוץ מלהיות "אשתו של". במקרה שלה, אשתו של הרב יצחק רובינשטיין מווילנה בראשית המאה העשרים. היא הייתה מנהיגה ופעילת ציבור, יזמית ומחנכת וגם לוחמת לקידום זכויות נשים. 

"אישיות אוניברסלית", כתב עליה ההיסטוריון והעיתונאי, הסופר והמתרגם ש.ל. (שמואל לייב) ציטרון, אישה אשר "עמדה על גֶרֶם המעלות במרכז החיים הציבוריים". היא מתה לפני כמעט מאה שנה, ודומה שכבר אין מי שיזכירו.היא נולדה ב-1882 או ב-1883 לרב חיים ירמיהו ואסתר איטה פלסנברג, כשהייתה בת תשע-עשרה או עשרים נישאה ליצחק רובינשטיין, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים. נולד להם בן.

בספר "וילנה היהודית ועסקניה" (תל אביב, 1939) כתב יצחק ברוידס על פועלה והעלה על נס את מאבקה לטובת העברית, כלשון דיבור וחינוך בעיקר בפיהן של בנות ונשים. היא השתתפה בקביעות במפגשים של סניף אגודת "חובבי שפת עבר", גם נבחרה להנהלת האגודה. שדה פעילות נרחב היה מאבק לקידום שוויון לאישה וזכויות מובנות מאליהן, כמו זכות הבחירה. ברוידס רמז שזאת הייתה מלחמה.

כלי הנשק שלה היו "הרצאות פומביות ופרסום מאמרים בעתוני חרדים". בתחילת שנת תר"פ, סתיו 1919, פרסמה בעיתון "המזרחי" מאמר גדול בנושא. "המזרחי" היה הביטאון המרכזי של תנועת המזרחי בפולין, וראה אור אחת לשבוע. העורך היה יצחק ניסנבוים. 

העבריה, חינוכה וזכויותיה

הנשים, הסבירה רובינשטיין, דורשות שוויון זכויות בבחירות, כדי להיות שותפות בעבודה הציבורית לטובת ההווה והעתיד, אך דרישות צודקות אלה נדחות שוב ושוב על ידי השמרנים, במיוחד בארץ-ישראל. משמעות הדבר אינה רק דחייה של זכויות צודקות לשוויון אלא פגיעה אנושה בציבור כולו ופגיעה בתחייתו הלאומית. "נשי ישראל תפסו תמיד מקום חשוב בעם", כתבה והזכירה את בנות ישראל בארץ מצרים, ש"דעתן חזקה ורוחן מוצקה", שחתרו לחיי חופש; כך גם בימיה, בסוף העשור השני של המאה העשרים. 

בין השורות תבעה את עלבונן של הנשים, שבפועל היה עלבונו של העם. "מלבד שעוצרים הם בזה בעד התקדמותנו בחיים", כתבה, "עוד הם ממעטים בזה את דמותנו הרוחנית ומורידים את ערכנו, ערך עם נאור ומשתחרר, בעולם". התנערותו של העם היהודי מחיי הגלות מחייבת אותו "להסיר מעליו את האבק הגלותי המחנק, שהכביד עד כה על זכויות הנשים, ולהחלץ מהקלון הזה, המשחיר את כבודו", לא פחות. "הבסיס והיסוד לחיי העם", קבעה, "הוא חינוך [האישה] העבריה וזכויותיה השוות".

היא ידעה שהחזון רחוק מאוד ממה שהתרחש בפועל. "מה אנחנו רואים במציאות אצלנו? עולם הפוך אנו רואים. אצלנו אין כל דמיון בחינוך הילד והילדה במובן הדתי והלאומי", כתבה. "כשם שהחובה מוטלת עלינו להחזיק בתי תלמוד תורה לילדים, כך מוטלת עלינו חובה זו גם בנוגע לילדות ואולי עוד יותר, כי אם רוצים אנו בתחית עמנו וארצו ובתחית שפתנו בכל שדרות העם, אז מחויבים אנו לחנך את בנותינו חינוך לאומי ולעשות על ידן את שפת ציון לשפת-אם בישראל". 

הייתה זו שעת כושר היסטורית: עם תום המלחמה העולמית הגדולה, זו שאחר כך יקראו לה מלחמת העולם הראשונה. "בתקופת-הבנין הזאת יעבדו נא יחד האיש והאשה". 

המאמר, סיפר ברוידס, עורר רושם. הבקיאות שהיא גילתה במקורות העלתה את החשד שהמחבר האמיתי היה ניסנבוים, עורך העיתון, שחתם על המאמר בשם של אישה כדי לתת תוקף לעמדות בו. עיון בגיליונות "המזרחי" מלמד שמדובר על סדרת מאמרים בה הגיבה רובינשטיין למתנגדיה, ככל הנראה כולם רבנים.

אשה משכילה בלתי מצויה

אמנם היא הייתה רבנית, אך המטרה – הקמת בית ספר, גיוס משאבים לטובת התנועה הלאומית היהודית, קידום זכויות נשים – קידשה יציאה מגבולות המרחב שלה, פרטי גם ציבורי. כשהחליטה להקים בית ספר גייסה את כל מי שרצו להצטרף אליה, דתיים וחילוניים. "פעם כשהעירו לה על כך, היתה תשובתה: "אין בודקין בשעת סכנה – בשעה שיש סכנה להרוח [לרוח] העברי, בזמן שעומדת סכנה לגידול דור של בורים ועם-ארצים [עמי ארצות]". לפי ברוידס, זה עמד ביסוד המוטיבציה שלה להשתתף בקידום ייסודה של הגימנסיה העברית הראשונה בוילנה. גם זה מלמד על סגולה אחרת שהייתה לה: סבלנות וסובלנות. 

בלי ספק, היא הייתה מנהיגה. הכתרים שנקשרו לה נוסחו בלשון זכר: היא הייתה "מייסד עיקרי", "מנהיג בה' הידיעה". בידיעה על פטירתה סופר על "אשה משכילה בלתי מצויה", יוצאת דופן ויוצאת מן הכלל,שקראה בתנ"ך ובמדרשים "כתלמיד חכם מופלג". 

שנה אחרי מותה יצא לאור קובץ בעברית וביידיש לזכרה. "מותה הוא לא רק אבדת יחידים כי אם אבדת הכלל", כתב ציטרון, שגם ערך את הקובץ, "ואין אלו דברי-הגזמה". הוא גם היכה על חטא: היא-היא הייתה המייסדת של הגימנסיה העברית בווילנה, זה היה רעיון שלה: "רק לה, לה הוא ואין לאחר חלק בו". מותה, כתב, שבעצמו הלך לעולמו ב-1930, הוא אסון לאומי. אחרי מותה פעלו בווילנה בית ספר וגן ילדים על שמה.  

היום, למעט חוברת זיכרון שמתחילה להתפורר על מדפי ספריות, רובינשטיין נזכרת מעט מאוד, כמעט תמיד בתור רעיה ואם – כאילו פועלה היה ואיננו.

 

 

 

 

 

 

 

ב"המכלול", ויקיפדיה חרדית בעברית, יש ערך לרב יצחק רובינשטיין. היא מוזכרת שם בחצי משפט, בתור אשתו. ב"המכלול" וגם בוויקיפדיה העברית יש ערך לד"ר יוסף אבן-אודם, שהיה רופא בהרצליה, בעיר יש גם רחוב על שמו. היא מוזכרת שם בחצי משפט, בתור אמו. לאסתר רובינשטיין בעצמה אין ערך בשום מקום.